יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

פרק 22

הקדמה

ערכו לי הכרות עם אדם מקנדה שחיפש איש מקצוע טוב עבור עסק הכובעים שלו במונטריאול. לאחר מספר פגישות, הגענו להסכם. עזבתי את אסתר, וסיכמנו שאם העבודה תניח את דעתי לאחר שלושה חודשים, היא תצטרף אלי עם שני ילדיה. בינתיים, קיבלתי בקנדה גט רבני מרוזה. אסתר הגיעה והקמנו את ביתנו המשותף בדירה במונטריאול. אסתר רשמה את הילדים לבית ספר עם שם משפחתי במקום שם משפחתו של אביהם – גרינפילד. איש בקנדה לא ידע דבר על חיינו הפרטיים, והילדים ראו בי את אביהם האמיתי. הם נתחבבו עלי מיום ליום. לאחר ששה חודשים, מעסיקי הציע לי להצטרף לחברה כשותף. אמרתי לו שטרם החלטתי אם אשאר בקנדה, וביקשתי ארכה של שישה חודשים נוספים להחלטה. בתוך כך, הוא נסע לניו-יורק ושמע משותפי לשעבר על חיי הפרטיים. בתום החצי שנה, הוא שאל אותי שוב אם החלטתי בקשר לשותפות. אך עמדתי על טיבו, והבנתי שהוא אינו טיפוס שארצה לחבור אליו, אמרתי לו לכן, שהחלטתי לא להשקיע כספים בקנדה. בזאת, הוא הודיע לי על פיטוריי. כשהגיעה הידיעה לענף ששוחררתי לשוק העבודה, הוצפתי בהצעות רבות מחברות אחרות.

בנקודה זו בזמן, שמעתי שמעסיקי לשעבר לא הסתפק בפיטוריי, אלא גם הלשין עלי לרשויות ההגירה – על כך שבאתי כביכול לבקר, ונשארתי לעבוד, בניגוד למדיניות הממשלה. למדתי שאם אכנס לעסקים, אוכל להישאר, אחרת אצטרך לחזור. מצאתי בחור צעיר שנזקק מאד לשותף, אז השקעתי כסף ופתחתי עסק, שהצליח די יפה. כששמע על כך המעסיק הקודם, נעלב, וכתב דו"ח ארוך לרשויות ההגירה על עברי, ותיאר אותי באור מאד שלילי. קיבלתי הודעה שאיני יכול להוסיף לגור בקנדה. שכרתי עורך דין, שהיה חבר פרלמנט, למניעת גירושי, והמשכתי בעסקיי. כשגילה שותפי את מצבי, חפץ לנצל אותי, ולקנות את חלקי בעסק בחמישים אחוז מההשקעה שלי. בידיעה שלא אוכל לסרב, הוא היה בטוח שאקח את הצעתו, וכדי שזו תיראה הוגנת, הוא הציג אותה כדו-כיוונית. עמדה בפניי החלטה רצינית ביותר, וביקשתי שלושה ימים להפוך בה. אסתר ואני דנו בנושא, וגמרנו אומר לקנות את חלקו של השותף. ביום השלישי נפגשנו במשרדו של עורך הדין ושותפי חתם על מסמך שהופך אותי לבעל החברה, תמורת ההמחאה שכתבתי לו. לימדתי את אסתר לטפל ולנהל את העסק בזמן שאני עסקתי במכירות. העסק הצליח, והחודשים חלפו מהר. עורך הדין עצר את הגירוש לעת עתה.

יום שני, 1 באוגוסט 2011

פרק 21 - לי זול, ולך?

הקדמה

העסק לא התקדם יפה, לכן החלטנו, שותפי ואני, לוותר עליו. התחרות הייתה גדולה מדי, וחסרו לי הכיסים העמוקים על מנת לנהל את העסק לבד, אז מכרנו אותו. מצאתי משרת מנהל עבודה. באותם הימים, האגודה העברית המגֵנה (Hebrew Guardian Society) מצאה לנכון לקחת את הבנות של רוזה ושלי תחת חסותה, מאחר ורוזה הוכרזה כלא כשירה ולא מסוגלת נפשית לטפל בשתי בנותיה. כשידיעה זו הגיעה לאוזניי, פניתי למשרד היהודי לענייני ילדים (The Jewish Children's Clearing Bureau), בניסיון לקבל חסות על הילדות שלי. ב-23 בספטמבר 1923 הגשתי בקשה לבית הדין העליון, אך אמן סירבה לוותר עליהן. הילדות נשארו עם רוזה.

ניגש אלי אחד מאנשי המכירות המצטיינים, בהצעה להיכנס לשותפות, והסכמתי. בנינו תכנית, שרטטנו מסמכים, וארבעה שבועות מאוחר יותר פתחתי מפעל חדש. יצרתי שורה של דוגמאות כובעים ועבדתי עד שעות לא שעות, כולל ימי ראשון. לא יכולתי לראות את בנותיי באותה תדירות כבעבר. לפעמים שלושה או ארבעה שבועות עברו בין המפגשים. העסק תבע ממני שבעה ימים בשבוע, כי הפעם הייתי נחוש להביא להצלחתו. לא השארתי שום פתח לטעויות. כעבור שנה, המפעל הראה גידול נאה. בקוני איילנד רוזה ממנה את עצמה בעבודות תפירה. הכל הלך חלק מדי. רוזה לא רצתה לפתוח בהליכי גירושין, למרות שסיפקתי ראיות המצדיקות קבלת גט.

בוקר שבת אחד, צלצל הטלפון בבית המלאכה ועניתי. הייתה זו רוזה, שאמרה שכבר ארבעה שבועות עברו מאז ראיתי את הבנות, והן ביקשו לראותי. הבטחתי להיות שם באחת בצהרים, באותו יום. באחת בדיוק, דפקתי בדלת, ורוזה הזמינה אותי להיכנס. פתחתי את הדלת, וכרגיל, נותרתי עומד בכניסה, מחכה לילדות שתצאנה לקראתי. הפעם, הן לא היו מוכנות ורוזה ביקשה ממני לשבת לרגע. ישבתי על כסא שרוזה הביאה לי. רוזה סיימה לרכוס את מעילה של הבכורה, ניגשה למקרר והוציאה קערה לבנה מכוסה בצלחת. חשבתי שהיא מכינה חלב לילדות. באותו הרגע, בת העשר פרצה בבכי, והפניתי את מבטי אליה. בזאת, נחתה הצלחת בפניי. לרגע, לא ידעתי מה קרה, אך מיד החלו פניי לבעור, והבנתי שרוזה טמנה לי פח. הכאב היה עז, ושמעתי את עצמי זועק לעזרה. ריח ליזול עלה באפי - רוזה ניסתה לעוור אותי. רוזה רצה החוצה מן הבית ובמורד המדרגות. רצתי גם אני מן הדירה, וצעקתי לעזרה, בעוד הילדות בכו מאחורי. אנשים התקהלו סביבי ברחוב. מחיתי את החומר מפניי, להקל על הצריבה. משקפיי הצילו את עיניי מעיוורון בטוח. אמבולנס הגיע ופינה אותי לבית החולים לעזרה ראשונה – פניי נכוו קשה. אושפזתי למשך שבוע בפנים חבושות.

כששוחררתי מבית החולים שמעתי שרוזה נעצרה, וחברתה, מרת שריסון, שחררה אותה בעבור ערבות של אלף דולר. שלושה שבועות אחר כך היה המשפט. היה לה עורך דין שטען שהגעתי לבית בריב ומדון; שזרקתי אותה אל הרצפה, ומשם היא שלחה יד לבקבוק וזרקה אותו עלי. הם קראו לבת הבכורה להעיד, והיא צידדה בגרסתם. בשל עדות הילדה, התביעה בוטלה. כשיצאנו מבית המשפט, רוזה אמרה לי שבפעם הבאה, היא תצליח יותר. הבנתי באותו הרגע, שיש לי עסק עם אשה לא שפויה, שגמרה אומר לפגוע בי. היא הקיפה את עצמה בטיפוסים אומללים וחברה שלילית ונלוזה, והחוק לא יכול היה להגן עלי, אז החלטתי להציל את חיי ולעזוב את ניו-יורק. מכרתי את חלקי בחברה, שהייתה כבר רווחית, חברת הכובעים קאלוין, ועסקתי בסידורי העזיבה. הלכתי למשרד הנטישה (Desertion Bureau), שם מצאתי אוזן קשבת לבעייתי, והסברתי מדוע עלי לעזוב, ולמה לא אוכל לשלוח לרוזה את המזונות עד שאשתקע. בנוסף, ביררתי כיצד אוכל להשיג גט. הציעו לי לנסוע ליוקטן, מקסיקו. אחרי ארבעה שבועות מגורים שם, אוכל להשיג גט, שמוכר במדינות רבות, אך לא בניו-יורק.

יום ראשון, 17 ביולי 2011

פרק 20 - פרק ב'

הקדמה

שבוע לפני לייבור דיי 1920, מרת שריסון פרשה לפניי את אחת ממזימותיה באמצעות סיפור, וביקשה את עזרתי. הקשבתי, בעוד היא ספרה שחברהּ, מר צימבליסט, מארח בת דודה, המבקרת אצלו עם שני ילדים, מדקטור (Decatur) ג'ורג'יה, מזה שבועיים. בכל הזמן הזה, מרת שריסון בקושי פגשה את חברהּ. הוא רוצה להכיר לה את בת הדודה, לכן ארגן מפגש אצל חבר משותף בקוני איילנד (Coney Island) בלייבור דיי. אז היא ביקשה ממני ללוותה, שלא תיאלץ לנסוע בגפה. כמו כן, נוכחותי שם תאפשר לה זמן לבד עם מר צימבליסט. היא ביקשה ממני לצאת לטיול רגלי עם בת הדודה ולהשתהות מספיק, כדי שתוכל לבקר ארוכות את אהובהּ. הסכמתי, מפני שבירכתי על ההזדמנות לצאת מהעיר ליום בים, ולנשום מעט אוויר צח.

הגיע לייבור דיי, באחת עשרה לפני הצהריים יצאנו לקוני איילנד, והגענו בחצות היום. הדירה מלאה אנשים ובקושי נשאר מקום ישיבה. מרת שריסון הציגה אותי כידיד. היו שישבו על כיסאות, אחרים על מיטות. סביב שרו שירים, סיפרו סיפורים ובדיחות, המארחת הגישה משקאות וכיבוד - המקום שפע אווירת חג. באחת וחצי לערך, הגיע מר צימבליסט בלוויית דודניתו. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בו. היו לו פנים שמנמנות, בן 35, פחות או יותר, לבוש מכנסיים לבנים ספורטיביים, מקטורן כחול כהה ונעליים לבנות. מר צימבליסט הציג בפניי את בת דודתו, שהייתה לבושה גם היא בסגנון ימי. היא הייתה בשנות העשרים לחייה, בהירת שיער, גובה בינוני ומקסימה למדי. כולם הצטרפו לחגיגה העליזה, תורמים את כשרונם הייחודי. אני עשיתי את שלי, עם כמה שירים ובדקלום מספר פואמות דרמטיות. בארבע אחר הצהריים המסיבה החלה לדעוך, כשתושבי העיר החלו לעשות את דרכם חזרה. מרת שריסון תפסה את זרועו של מר צימבליסט וליוותה אותו במורד המדרגות. נותרתי עם הדודנית, אסתר. צועדים במורד השדרה, התוודענו זה לזו. אסתר שיתפה אותי בחלק מסיפור חייה שנשמע עמוס צרות. היא הייתה נשואה פלוס שני ילדים – מורי בן הארבע וילדה קטנה בת שנתיים וחצי בשם סאלי. היא סיפרה שלבעלה היה מזג חם והתקפי זעם בלתי נשלטים. היא המשיכה וסיפרה על המצבים הנוראים בהם מצאו את עצמם לעיתים קרובות, כך שהם נותרו ללא חברים. הוא היה מועסק בחנות נעליים יד שניה המיועדת לשוק השחורים. היא אמרה שליבה מאס בחיים רוויי התהפוכות לצידו, מה גם שלא אהבה אותו. בנוסף, היא מאסה בחיי הקהילה הקטנה, והפצירה בו תכופות שיעברו לעיר גדולה יותר. בזאת היא הייתה מסתפקת, אך הוא סירב. יום אחד, מתוך התקף זעם וייאוש, היא ארזה מזוודה והתכוונה לעזוב ללא הילדים. אחד השכנים עצר בעדה והפציר בה לא לעשות זאת, שכן תתחרט על כך עד יומה האחרון. היא ענתה שתיקח את הילדה הקטנה ותשאיר את הבן עם הבעל, אך השכן התעקש ושכנע אותה לקחת את שני הילדים ולהשאירם יחד. היא עזבה את דקטור ללא ידיעת בעלה והגיעה לניו יורק, לבן דודהּ צימבליסט. היא השאירה את הילדים אצל שכן, ועד הערב כבר מצאה עבודה כמפעילה בבית חרושת לשמלות. בינתיים, חזר בן הדוד צימבליסט לביתו, ועזר לה למצוא מקום לילדים בברוקלין למשך היום, כך שאסתר הייתה חופשיה ללכת לעבודה. זה היה הסיפור שאסתר סיפרה לי במורד השדרה. הייתי אדם רגיש וטוב לב, ופצעי שלי עוד היה טרי, ולכן נכמרו רחמיי עליה. היא ריתקה אותי, ושאלתי אותה אם היא תרצה לפגוש אותי בעיר לארוחת ערב. היא הסכימה ברצון רב.

ביום רביעי העוקב, נפגשנו בפינת הרחוב השני והשדרה השנייה. יצאנו לארוחת ערב, להופעה, ועוד משהו קטן לאכול לפני החזרה הביתה. קבענו עוד פגישה ליום רביעי שאחר כך. ליבו של צימבליסט נצבט בקנאה, כששאל את אסתר איפה היא הייתה, ונאמר לו שהיא הולכת לפגוש אותי שוב. צימבליסט זעם ואמר לאסתר שכוונותיי אינן כנות, ושאעזוב אותה, לאחר שאעשה ממנה צחוק. אסתר הרגישה אחרת. היא פגשה אותי כמתוכנן, ועוד ערב נעים עבר. אסתר עקבה בתשומת לב רבה אחר התנהגותי. כל מה שיכלה לראות היה שהייתי אדם ישר וכנה. היא חיבבה אותי וכיבדה אותי בשל איכויותיי המעודנות. העובדה שהייתי בעסקי הכובענות הוסיפה ליוקרתי. היא ראתה בי אדם אתו תוכל לבנות את עתידה ואת עתיד ילדיה. קבענו פגישות נוספות להמשך סוף השבוע. למחרת בערב, אסתר סיפרה לצימבליסט שדעתו עלי שגויה. למרות זאת, צימבליסט עשה כל שביכולתו על מנת לשים קץ לחברות. הוא אפילו דיבר על ליבה של חברתו, מרת שריסון, שתתערב ותגרום לי להפסיק לצאת עם אסתר. היה זה לשווא. התקרבנו זה לזו וחשבנו שמצאנו אהבה.

לאחר מספר חודשים, עברנו לגור יחד בדירה קטנה ברחוב העשירי, ותכננו להתחתן כשנהיה חופשיים. בכל יום לקחתי את הילדים לגן הילדים, ואסתר אספה אותם בדרכה הביתה. הייתה זו מערכת יחסים מאושרת, ותכננו את עתידנו המשותף. מרת שריסון גלתה את אוזנה של אשתי, אודות אסתר ועלי. אשתי החלה לנסוע לרחוב העשירי, להמתין לאסתר שתשוב מהעבודה, ולגדף אותה בשמות ובקללות. אסתר התעלמה, עד שבסופו של דבר רוזה התייאשה ועברה לקוני איילנד. הייתי בא לשם בסופי שבוע לראות את שתי בנותיי, ולקנות להן גלידה וצעצועים. כשאסתר לא הייתה עובדת, היא הייתה מגיעה לבית המלאכה שלי, וצופה בי עובד. היא רצתה שאקנה חנות כובעים, ועקבה אחרי מודעות מכירה. מצאנו חנות למכירה בשכונת פארק בורו (Borough Park) וקניתי אותה. הייתי מגיע לשם בערבים, אחרי העבודה, ותופר כובעים. למחרת אסתר הייתה מקשטת אותם. עברנו לגור בפארק בורו.

יום ראשון, 10 ביולי 2011

פרק 19 - הפולניות האלה

הקדמה


ב-1914 אשתי גמרה אומר לבוא לאמריקה. בני משפחת פרגר הכינו את הדירה למשפחה. בעוד אשתי, בתי ואחותי הצעירה דיינה היו בדרכן, פרצה מלחמת העולם הראשונה. ממשלת גרמניה פקדה על כל האניות הגרמניות לשוב למולדת, אך קברניט האנייה של רוזה החליט להמשיך, מפני שהיה קרוב יותר ליעד. קיבלתי בחום את בנות משפחתי והבאתי אותן לביתן החדש, שם משפחת פרגר קיבלו יפה את פני הנוסעות. הם עשו הכל על מנת להשביע את רצון משפחתי – גברת פרגר בישלה את הארוחות, הגישה וניקתה, אך בכל זאת אשתי לא הרגישה בבית. עם סיום ארבעת השבועות, הגיע תורה של רוזה לקבל לידיה את ניהול משק הבית, אך היא סירבה. בזאת, נוצרה הבעיה הראשונה. האכזבה מצד משפחת פרגר הייתה גדולה. גברת פרגר ניסתה לדבר על ליבה של רוזה ולשכנעה בכדאיות הכלכלית של הסידור, כמו גם בהזכירה לה שכך תצטרך לעבוד פחות קשה, אך ללא הועיל. רוזה תבעה לעזוב. מיד מצאתי דירת שני חדרים במרכז ניו-יורק ברחוב השני (Second street). רכשנו רהיטים והקמנו את ביתנו, אך הייתי מאוכזב - המחייה בברונקס הייתה נעימה בהרבה. בכל זאת, כדי לרצות את אשתי, עשיתי את השינוי הזה בשמחה ומכל הלב. כשסיימנו לסדר את הדירה, שלחנו הזמנות לחנוכת בית, וכולם בילו בנעימים.



אחותי, דיינה, עזרה רבות לרוזה במטלות הבית, על אף ארבע עשרה שנותיה. אחרי חודשים אחדים של עבודה בבית, יצאה דיינה לעבוד במפעל. עזרתה חסרה לרוזה, וזו הפכה לנרגנת בחברת אחותי. יום אחד, כשדיינה עמדה והתקינה לעצמה ארוחה לעבודה, רוזה נתכעסה מאד וסטרה לה. דיינה עזבה את הבית בדמעות, ובערב היה עלי להתמודד עם בעיה רצינית: רוזה סירבה בכל תוקף לכך שדיינה תגור אתנו. התייעצתי עם בן דודי, שמשון דומב, ובעזרת משפחתו האדיבה יכולתי למצוא לאחותי בית אחר. על אף שליבי נעצב עד מאד בשל חיבתי העמוקה לאחות הקטנה שלי, הבנתי שדעת אשתי קובעת, וקיבלתי את רצונה. אחד מבני עירה של אשתי, משה ליטבק, התיידד אתנו מאד, ותכופות בא לסעוד עמנו. רוזה הציעה שנשכיר לו את החדר הנוסף, והסכמתי. משה היה אינטלקטואל, חובב קונצרטים, הרצאות וכנסים. הכל התנהל על מי מנוחות.


השנים חולפות. המלחמה תמה, וסביב נשמעו קריאות לאסוף תרומות כספיות עבור המשפחות באירופה. שותפינו, משה ליטבק היה פעיל נלהב בתכנית זו. הוא יצא בקביעות לשליחויות רבות עם קופסת תרומה, לגבות כספים. רוזה ואני היינו מרוצים מאד. הייתי יוצא לטיולים עם בתי הקטנה, ועוזר במטלות בית קטנות. הייתי מיומן מאד בכל מה שדרש כלי עבודה בתוך הבית. בוקר יום ראשון אחד, משה יצא לסבבי גביית התרומות שלו, ואני נכנסתי לחדר השינה לסדר. שמתי לב שדלת הארון הייתה פתוחה ועליה תלוי מקטורן. מכיס החזייה יכולתי לראות פנקס בנקאות. בהיותי סקרן, פתחתי את הפנקס וראיתי סכומים גדולים, שהופקדו באופן שבועי. חלק מן הסכומים גדולים מאלה שהרוויח משה. הבנתי שמתוך כספי התרומות, משה שלח רק חלק להוריו באירופה, וסכום יפה שמר לעצמו. חלקתי את מסקנותיי עם רוזה, אך היא סירבה להאמין שחבר זה יבצע מעשים כגון אלה. התעקשתי, וסיפרתי לעוד אדם על חשדותיי. הודיעו לאלתר לפקיד בארגון התרומות, ומשה פוטר מתפקיד הגבייה שלו. רוזה סיפרה למשה על התגלית שלי, והוא עזב את ביתנו ושכר חדר ברחוב העשירי בפנסיון שנוהל ע"י אחת מרת שריסון (Scherison). משה שמר על ידידותו עם רוזה, ואני סבלתי אותו רק מפני שלרוזה היו כל כך מעט ידידים, גם בשל התחכום שלה, וגם בשל חוסר היכולת שלה להיטמע בחברה האמריקאית. משה היה נוהג לעדכן אותה בחדשות.



בא יום והתינוקת נפלה למשכב. רופא הגיע ורשם תרופה. היה צריך לטפל בה כל הלילה, אך היא חלתה בדיפתריה וכעבור זמן קצר עזבה את עולמינו. היה זה הלם בלתי נתפס ובלתי צפוי לשני ההורים, אך לרוזה האובדן גרם כאב קשה מנשוא. חשתי את הריקנות סביב, והבנתי לליבה של אם, לכן החלטתי מיד לתכנן ילד נוסף. כעבור שנים ספורות נולדה ילדה קטנה נוספת, לה קראנו דורה, או דורותי, באמריקה. רוזה עדיין לא יכלה להתגבר על מות בכורתה, והאשימה אותי בכך שלא עשיתי די להצלת הילדה. שמתי לב לשינוי גדול שחל ברוזה. הבנתי שהיא זקוקה לעזרה נפשית, אך קצרה ידי מלעזור לה לשכוח את אסוננו. ניסיתי להסביר שאינני רופא, ושילדים רבים נפטרים בגיל צעיר. רוזה הוסיפה להתאבל. שמחתי כשרוזה נכנסה שוב להריון – חשבתי שילד נוסף ודאי ישכיח ממנה את האובדן. הילד הנוסף היה ילדה נוספת, לה קראנו מינה, או מיירה באמריקאית. כעת רוזה הייתה עסוקה עם שתי הילדות.



בינתיים, משה הכיר את בעלת ביתו לאשתי, והיא הייתה מספקת לרוזה תעסוקה רבה בתפירת שמלותיה. היא אף הגדילה לעשות והביאה לרוזה הזמנות מחברים. לפני שהספקתי לומר "שחרור האשה", מצאתי את רוזה תופרת אל תוך הלילה. כששבתי הביתה מהעבודה עייף ורעב, אף פעם לא מצאתי ארוחה על השולחן. במקום לעורר מהומה, העדפתי פשוט לאכול לפני שהגעתי הביתה. מרת שריסון חיזקה בהדרגה את השפעתה על אשתי, הכל כדי שתוכל לשמֵר את שירותי התפירה שלה. נפל דבר והיא תמרנה את רוזה להגיש לי מסמכי פירוד, שנמסרו לידיי באמצעות שוטר. נצטוויתי לעזוב את ביתי לאלתר. הייתי מאד מופתע ותמים למשמע העניין הזה, לא היה לי מושג מה היה מקור או סיבת הפעולה. ולא היה לי לאן ללכת. מכיוון שלא ידעתי על ידם של משה ליטבק ומרת שריסון במהלך, באתי למשה – בתמימות – לטכס עצה. מעולם לא ראיתי את מרת שריסון לפני כן, ובוודאי לא ידעתי שהיא המוח מאחורי המזימה. וכך יצא שאשת התככים הערמומית הרגה שתי ציפורים במכה אחת – היא קיבלה דייר חדש לפנסיון ע"י פירוק משפחה, והשיגה שליטה מלאה על רוזה. למחרת ביקרתי אצל עורך דין והסברתי שאשתי מעולם לא התאזרחה. שבועיים מאוחר יותר היה משפט. ב-20 במאי, 1920 נכנס צו הפירוד לתוקף. היה עלי לשלם שלושים דולר בשבוע לאשתי ושתי בנותיי. הרווחתי ארבעים, כך שנותרו לי עשרה למחייתי. מרת שריסון הציעה לבשל את ארוחותיי. עבדתי עד מאוחר, ולעולם לא הגעתי הביתה לפני שמונה בערב. מרת שריסון הייתה ממתינה לי ומגישה ארוחת ערב מתובלת בסיפורי אהבהבים רבים מהעבר ומההווה שלה. ניתן לתאר אותה כאשה עבת בשר, מרושלת, פקחית וערמומית כשועל. היא ניסתה לפתותי לשווא, לא הייתה לי כל תשוקה אליה, והתעלמתי מהצעותיה במשך חודשים רבים. בסופו של דבר היא הבינה שלא הייתי הטיפוס שיחליף את מאהביה. בעלה היה אופה חרוץ, העובד בלילה, וכך היא נותרה חופשיה להתהולל. אחד הרומנים הלוהטים שלה התנהל עם בחור בשם צימבליסט (Zimbalist). הוא ביקר אותה שלוש פעמים בשבוע. מרת שריסון סיפרה לי רבות אודותיו ואודות הרפתקאותיהם, והייתה מוכנה לזנוח אותו לטובתי, אך התעלמתי באדישות מכל דברי הלהג הללו. הייתי אדם שקט ומעודן, שלא למד להתענג על קשרים שמחוץ לנישואין. לבסוף, כאמור, מרת שריסון סמכה עלי כידיד, וחלקה לי כבוד גדול. מפעם לפעם היתה מנסה לשדך לי עלמות צעירות, אך לא היה לי פנאי לזוטות כגון אלה. הרומן בין מרת שריסון ומר צימבליסט המשיך, ואני זכיתי לשמור על פרטיותי.


עזבתי את תפקידי כמנהל עבודה לאחר כמה שנים בהם לא קיבלתי את הקידום המובטח. מצאתי חבר שהיה מוכן להיכנס איתי לעסקים. שנינו השקענו, והתחלנו לייצר כובעים, הפעם למען העסק הפרטי שלנו. אני הייתי אחראי על הייצור, ושותפי, מר ניומן, היה איש המכירות. כעת משהייתי בעל הבית, השלכתי לפח את כל השעונים, ועבדתי עד גמר המשימות. הייתי שב לביתי רק כדי לישון באחת עשרה בלילה, או בחצות. ויתרתי על הארוחות המזינות של מרת שריסון, ואכלתי חטופות במסעדות. כל זה נתן את אותותיו בקיבתי, ונאלצתי להיעזר בתרופות וכדורים.

יום שלישי, 28 ביוני 2011

פרק 18 - שאפּוֹ

הקדמה


משפחת דומב הייתה משפחה נהדרת של שבע נפשות. אם, אב, שני בנים ושלוש בנות. כשטיפסתי את ארבע הקומות, פגשתי בגברת רכונה מעל לגיגית כביסה בקרבת דלתה הפתוחה. שאלתי אם מר דומב גר שם, התשובה הייתה "כן", ומיד – "מי אדוני?". אמרתי לה את שמי, ושזה לא כבר הגעתי מאירופה. היא הזמינה אותי פנימה, לדירה בת שלושה חדרים - סלון, חדר שינה ומטבח. מי שהתבררה כגברת דומב פשטה את סינרה, ביקשה אותי להתיישב במטבח אל השולחן, ומיד הגישה לי ארוחת צהריים ותה. היא שאלה אותי איך הגעתי, וסיפרתי לה את סיפור המסע שלי ועל דרישות השלום לשמשון דומב מאימי, מאחי בינום ומאחותי ייטה. נאמר לי ששמשון ישוב הביתה בחמש בערב, ובינתיים עלי להישאר ולהמתין. הסברתי שעלי למצוא מקום לינה, אך גברת דומב אמרה שאסיר דאגה מליבי. שמשון חזר הביתה, והיה מאד מרוצה להכיר אותי ולקבל את הברכות ממשפחתי. עשו הכל כדי שארגיש בבית, וביליתי שם את לילי הראשון, נם על גבי ששה כסאות מטבח, כשכפות רגליי משתלשלות מטה מהקצה. משפחת דומב התגלו כאנשים ידידותיים ומסבירי פנים עד מאד. הם חיבבו אותי, ואני אותם, כיוון שכך, קבעתי בבית זה את מקום מגוריי. בבוקר, שמשון לקח אותי לאזור ייצור הכובעים ברחוב בליקר, ומצא לי עבודה. שכרי לשבוע הראשון עמד על חמישה דולר. הצעתי לשלם למשפחת דומב, אך הם מיאנו לקבל את הכסף באומרם שאני אורח לשבוע זה. בשבועות הבאים שילמתי להם שלושה דולר לשבוע עבור לינה ומזון. הודיתי להם והייתי לבן משפחה. עד מהרה, מעסיקי זיהה את כישוריי, והעלה את משכורתי השבועית לשבעה דולר. קודמתי לייצר את כל הדוגמאות. חסכתי את רוב כספי להבאת אשתי לכאן. בצהריים הייתי שותה כוס בירה בחמישה סנט, ואוכל חינם. מצאתי בקלות ידידים רבים בין הסוחרים, כמו גם בין המהגרים בני עירי - טוסק, ובני עירה של אשתי – ידובה (Yadova). הייתי בחור שמח, שר שירים יידים, רוסיים ופולנים. כמו כן, נהניתי לדקלם שירים בשפות אילו. כינסתי וארגנתי את האגודה המתקדמת של צעירי טוסק, וגם אנשי עירה של אשתי קיבלו אותי לשורותיהם. סופי השבוע עברו עלי בנעימים. בסוף העונה פוטרתי, ומצאתי עבודה טובה יותר המשלמת לפי חתיכה. שכרי הוכפל. מנהל העבודה הבחין מהר מאד ביכולותיי והפקיד בידיי, גם כאן, את מלאכת הכנת הדוגמאות כולן. גיליתי שאשתי הביאה בת לעולם, והייתי ברקיע השביעי עם הפיכתי לאב. בין יוצאי עירה של אשתי היו בני משפחת פרגר (Prager), שחיבבו אותי ואת אשתי וגרו בבית שני חדרים בברונקס. הם הציעו שכאשר אביא לכאן את אשתי ובתי, יהיה זה רעיון טוב לחלוק את דירתם איתם, והנשים תוכלנה לשאת לסירוגין במטלות הבישול, הניקיון והקניות. כל ההוצאות יחולקו באופן שווה בין המשפחות. נדמה היה לי שזו הצעה טובה. אך היה על הנשים להחליט. עניתי שזה תלוי אם הן תסתדרנה ביניהן, ובמקרה כזה יהיה זה רעיון מוצלח. העניין הוחלט, אם כך.
למדתי אחר כך, שאל לו לאדם לעשות תכניות ללא אשתו.

היה זה בשלהי 1913 כשזימנתי את אחיי – מויישה, בריינה ודיינה, ואת אשתי ובתי להצטרף אלי לאמריקה. רק אחי ואחותי בריינה הגיעו, שכן אשתי חשה שיהיה זה קשה מידי לנסוע עם תינוקת.

כשהגיע אחי, לקחתי אותו לבית החרושת בו עבדתי וביקשתי ממנהל העבודה להעסיק אותו. המנהל דחה אותי שוב ושוב, בעודו מעסיק מתחילים אחרים ומלמד אותם את המקצוע. מחיתי, אך המנהל עמד בשלו. יום אחד, בן דודו של מנהל העבודה פתח איתי בשיחה, והסביר לי שבאמריקה יד רוחצת יד. הוא המשיך ואמר שכל מי שניגש לבקש עבודה, משלם למנהל העבודה עשרים וחמישה דולרים, כתשורה. היה זה – חשבתי – מעשה בלתי מוסרי ביותר, מצד מנהל העבודה, ולכן מצאתי לאחי עבודה במקום אחר. בתוך כך, בעל הבית גילה שמנהל העבודה שלו לוקח שוחד ממהגרים אומללים ובנוסף לעשרים וחמישה הדולרים, אף גובה מהם אחוז משכרם. באותם הימים, קרה שבשעה שהייתי בדרכי להפסקת הצהריים, פגשתי במר שוורטבארד (Schwartbard), בעל הבית, אדם מעודן ונעים הליכות. הוא ביקש ממני לפגוש אותו לארוחת צהריים ולשוחח ב-"אצל טרוצקי" (Trotsky's ) ברחוב ברודווי, לא רחוק מברודווי 637, מיקום בית החרושת והמשרדים, שם עבדנו. הגעתי לשם. מעסיקי המתין לי. ישבנו ליד שולחן מכוסה מפה לבנה, והוא הזמין אוכל. הוא שאל אותי אם ידעתי דבר על השוחד למנהל העבודה. עניתי בשלילה, אך סיפרתי לו על בן הדוד של מנהל העבודה ושיחתו עמי. מר שוורטבארד סיפר שמנהל עבודה במחלקה אחרת, גלה את אזנו על השוחד, אך חסרה לו הוכחה. שבוע לאחר מכן, מנהל העבודה כבר לא היה שם. בבוקר יום שני אחד, ניגש אלי מר שוורטבארד ושאל אם אני יכול לחתוך, להכין דוגמאות ולחלק את העבודה. אמרתי שאשמח לנסות, מפני שלא ששתי להתחייב. הוא מיד הגיש לי כמה עיצובים של מסגרות כובעים, וקופסה של קטיפה, וביקש ממני לחתוך ולהכין דוגמאות, שם, מול עיניו. לקחתי סרגל, מדדתי את המסגרת, פרשתי את הבד, חתכתי רצועה אלכסונית, ניגשתי למכונת התפירה, תפרתי הכל יחדיו להתאמה מושלמת. מר שוורטבארד בחן את התוצאה ואמר שהוא שבע רצון. הוא ביקש שאחתוך את הדוגמאות האחרות, וגם אותן הכנתי באותה מהירות ומיומנות. בסוף השבוע קיבלתי את מעטפת השכר שלי ובתוכה מצאתי שלושים דולר עבור שבוע העבודה. בעל הבית ביקש ממני להביא לעסק את אחי. לימדתי למעלה ממאה מהגרים חדשים את מקצוע הכובענות, ושמי יצא לפני בקרב הסוחרים. כל מעסיק שרצה שמישהו ילמד את המקצוע, הביא אותו אלי. עבדתי בתפקיד זה ארבע שנים, עד שאיש המכירות הבכיר שלף אותי משם למקום בצפון העיר ברחוב 36, לפלוני אדון בד (Mr. Budd), עם הבטחה להיכנס לעסק. הבטחה זו לא מומשה, גם לא אחרי שנתיים.


יום ראשון, 5 ביוני 2011

פרק 17 - Start spreading the news






הקדמה

חציית הגבול נעשתה בחסות חשכת ליל. לא מסעירה ומסתורית כבפעם הראשונה, אך רוויית התרגשות וסכנה. הגעתי להמבורג, אל מקלט בו שהו כל המהגרים. גברים, נשים וטף, ישבו על הארץ בציפייה לספינה שתיקח אותם ל"ארץ החופש והאפשרויות". יצאתי להירשם כמלח בסוכנות, אליה הופניתי מבעוד מועד. נאמר לי שם שעוד שלושה ימים תצא אנייה למסע מסביב לעולם בתשעים יום, תחנה ראשונה – אמריקה. ביום השלישי התייצבתי ונשלחתי לאנייה. תפקידי היה להזין את התנורים בפחם. ארבע שעות עבודה, ארבע שעות מנוחה, בשכר של חמישה מארק ליום. מאחר ולא היה לי מושג על טיבה של עבודה כזו, קיבלתי אותה. שלושה ימים לתוך המסע, עצרנו במקום הנקרא "הוו של הולנד ". הקברניט אסף את כל המלחים לסיפון ואמר: "הקשיבו היטב אנשים - זוהי עצירתנו האחרונה ביבשת. אם יש כאן אדם הרוצה לחזור בו, מסיבה כלשהי, שיעשה זאת עכשיו. אנחנו טוענים כעת אספקה ופחם לכל המסע. לא תהיינה עצירות נוספות במשך שבועות. מי שמרגיש שאינו רוצה להמשיך, נא ייגש לשָלַם ויקבל את שכרו". הייתי האדם היחיד שהרים את ידו. גביתי את המגיע לי ושבתי לגרמניה. הסוכן בהמבורג היה מופתע לראות אותי שוב, ושאל מדוע חזרתי. הסברתי שבמשך ארבע שעות היה עלי להערים פחם לתוך התנורים, לסבול מהחום הרב בחדר המנועים הלוהט וחסר האוויר, ולנשום את אבק הפחם. בתום ארבע השעות היה עלי לנקות את האפר ולפנות אותו לחבית. לשאת את החבית במעלה הסולם, לרוקן אותה לים, ואז לנקות את העמדה לפני המשמרת הבאה. הייתה זו עבודה קשה ומלוכלכת מדי בשבילי, אמרתי לו. הסוכן הסכים למצוא לי עבודה קלה יותר, והורה לי לחזור למחרת. עשיתי כדבריו, וביום המחרת הוא הודיע לי שמצא עבורי תפקיד מצוין על סיפון ה"סינסינטי" שתצא לניו-יורק בעוד עשרים וארבע שעות. הוסבר לי שלמעשה אני שט לניו-יורק כנוסע, כדי להצטרף לצוות על האנייה "פנסילבניה". אני, ורבים אחרים, התעתדנו להיות צוות ה"פנסילבניה" – טבחים, מלצרים ושוטפי כלים. שובצתי להיות מלצר, והיה עלי לענות לשם "הנרי ג'ואן אוגוסט רסמוס מיכלסון", יליד קופנהגן, דנמרק. כמו כן, יעץ לי הסוכן להציע את עזרתי כשוטף כלים במטבח, כדי לזכות באוכל טוב. מעולם לא שטפתי צלחת לפני כן, אך בכל זאת הצעתי את שירותיי, ושוטף הכלים הראשי הכשיר אותי יפה. למדתי מהר, והצלחות כולן נצצו בניקיונן. כך במשך שלושה ימים. ביום הרביעי נפלתי קורבן למחלת הים ולא יכולתי עוד לעמוד על רגליי. האנייה הייתה כצעצוע בחיק הגלים, נזרקת מצד אחד למשנהו. לרגעים הייתה נדמית כמטפסת במעלה הר ובאחרים כגולשת במורד הגיא. תכופות היה נדמה שלא תצליח לטפס חזרה לעולם. במשך עשרה ימים לא יכולתי להכניס לפי מאום. אפילו טיפת מים, החזרתי עם ריבית. ביום השביעי הייתי כל כך חולה שפניתי לאלוהים בתפילה להצלת הספינה מטביעה. אלוהים נענה לתפילותיי. ביום השנים עשר הים הפך רגוע. הייתי חלש מאד, אך התחלתי להרגיש טוב יותר ולעכל מעט אוכל. ביום השלושה עשר החלמתי ופניתי להתחבר עם כמה מהנוסעים. על אחד מהם סמכתי, ושיתפתי אותו בכוונותיי לעזוב את האנייה כשנגיע לניו-יורק. ביקשתי מג'נטלמן מזוקן זה שייקח את רכושי עמו. האיש נתן לי את כתובתו. ביום הארבעה עשר פקד הקברניט על הסגל להירתם לעבודה, איש איש ומשימתו. יום לפני הנחיתה באמריקה, היה על הכל להיות מבריק ומצוחצח. מטלתי הייתה למרק את מעקות הפליז. תוך כדי העבודה, התוודעתי לשני בחורים צעירים בני דתי, שגילו לי שגם הם לא מעוניינים להמשיך, ורוצים להישאר באמריקה. הוריתי להם לא לחשוף את תכניותיהם לאיש, לשים לב כאשר ולאן אני יוצא, ולעקוב אחריי.





היו אלה צהרי יום ראשון, דצמבר 14, 1912 (אכן, לא שנה מצטיינת בחציית האוקיינוס האטלנטי) כאשר הספינה נחתה בהובוקן, ניו ג'רזי. כל הסגל נצטווה לעלות לסיפון, שם קיבלנו הוראה לקחת את חפצינו ולעקוב אחרי מי שיוביל אותנו אל הספינה הבאה. על הסיפון החדש, הקברניט הודיע שהאנייה מתוכננת לצאת בשש בבוקר למחרת, ומי שחפץ לרדת ממנה, יכול לעשות זאת, אך לחזור לא יאוחר משש בערב. כל איש כעת בחר את הדרגש שלו והניח עליו את דבריו. שני הנערים עקבו אחריי כמו צל, וחיקו בדיוק את מעשיי. אחרי שבחרנו את המיטות, עליתי לסיפון וחציתי אותו לעבר גשרון עץ עם שלט "יציאה", שהוביל אל החוף. שומר שאל אותי לאן מועדות פניי, ועניתי שאני הולך לשתות בירה. השומר נתן לי לעבור. שני מלחים אחרים, נערים גרמניים, שמעו את תשובתי לשומר, ושאלו אם הם יכולים להצטרף אלי. "בטח", אמרתי. חמשתנו, אם כך, עזבנו את הספינה וצעדנו אל הרחוב דרך מחסן. ביציאה מהמחסן שוטר עצר אותנו ושאל אותי גם הוא, אנה נלך. למשמע תשובתי, הוא שאל לאיזו ספינה אנחנו שייכים, בדק את מסמכינו ושחרר אותנו לדרכינו. ביציאתנו מהמחסן נשמתי עמוקות לרווחה. הצעד הבא היה להיפטר מזוג הגרמנים. לא הכרתי אותם, אבל חשדתי שהם יהוו מכשול. מוחי חישב במהירות כיצד להשאיר אותם מאחור. הגענו למסבאה וצעדנו פנימה. ניגשתי לדלפק והזמנתי בירה לכולם. שילמתי. מביט סביב, עדיין חושב כיצד להיפטר משני הגרמנים, שמתי לב לשלט מעל דלת – "גברים". נכנסתי, ושני בני דתי עקבו אחריי. ראיתי שאין שום דרך יציאה, אז חזרנו לדלפק. מיד אחר כך, שני הגרמנים נכנסו לשירותים, ובזאת, שלושתנו עזבנו. הלכנו מרחק חמש עשרה דקות לפני ששאלנו איך מגיעים לניו-יורק. עלינו על מעבורת ומקץ שעה היינו בעיר הגדולה. שמתי את שני הנערים במונית, אמרתי לנהג לאן לקחת אותם, ואני עליתי על אחרת בדרכי לקרוב משפחה רחוק – שמשון דומב (Shimshon Domb), רחוב אורצ'רד 34, ניו-יורק.

יום שני, 30 במאי 2011

פרק 16 - קריירה צבאית





הקדמה

[חוזר אני לספר קורותיי, אחרי הפסקה בעקבות לידת החימש שלי]

חיי הנישואין הוסיפו להיות שמחים ונעימים, אם כי רוזה נטתה לגחמנות. בהיותי אדם סבלני, מעשי ומבין, קיוויתי שעם הזמן אצליח למתן את צורת המחשבה של אשתי. שלושה חודשים מאוחר יותר הודיעה לי רוזה שהיא בהריון. אלה היו חדשות מרגשות והייתי יותר ממרוצה. אמהוּת, כך חשבתי, תייצב את דעתה. הרעפתי עליה רוך בשפע. החיים בשניים היו נפלאים והיינו מאד מאושרים.

הזמן עובר מהר, תכניות לעתיד נרקמות, וקרבה שעת ההתייצבות לבדיקות הרפואיות של הצבא. החלטתי להביא את רוזה לטוסק, קרוב לאמי, בזמן בו אהיה במיונים בעיירה אוסטרוב (Ostrow). מאות בחורים צעירים התקבצו מרחק מילין רבים מכל עיירות, חוות וכפרי הסביבה, שבועות מראש, לברר מתי ייקרא שמם. אוסטרוב מלאה בני תשחורת פולנים ויהודים. פגשתי ידיד, יליד צ'יזב. סיפרתי לו שיש לי תכנית – אם אתקבל לצבא, אברח לאמריקה. הוא מיד ביקש להצטרף ונעניתי לו. סיכמנו שאם אתקבל ראשון, אסייע לו לברוח, והתוכנית נרקמה עד לפרטה האחרון. שמי נקרא, והורו לי להתפשט ולהופיע בפני הוועדה. היו שם כעשרה אנשים, בתוכם - גנרל, רופא, מפקח, רַשמים ונציגים מצ'יזב ומאוסטרוב. נשאלתי אם שלומי טוב, עניתי – "טוב מאד" בקול עז, שהפתיע את הנוכחים, שכן לא ציפו לכזה מיהודי. הרופא ניגש ובדק אותי. גובהי היה מטר שמונים. הרופא פקד עלי לחצות את החדר, הלוך ושוב. צעדתי, תקיף ונחוש כחייל מאומן, סופר בלב - אחת, שתיים, שלוש, אחת, שתיים, שלוש. כשחזרתי לרופא, הוא הכריז – "התקבל". בשלב זה, הודיתי לרופא ולגנרל על קבלתי לצבא, אך ביקשתי שרופא יבדוק את עיניי, בשל בעיית ראייה למרחק. הגנרל הבטיח שאין בעייה - ישבצו אותי בחיל הפרשים. "טוב ויפה", אמרתי, "בכל זאת אבקש בדיקת עיניים". הגנרל הסביר שאין בנמצא רופא עיניים, אבל אפשר לסדר שאשַלח לבית החולים בבירת האזור לומז'ה (Lomzse). עוד זה מדבר, והופיע שוטר נמוך למדי ופקד עלי להתלבש. הייתי לבוש, כלומר עוד לא, בבגדים מודרניים, שתבעו זמן התארגנות ארוך מזה של בני האיכרים, שמלבושיהם כללו רק חולצה, מכנסיים ונעליים. השוטר זרז אותי. הורדתי את מבטי אליו, ושאלתי - "למה אנחנו ממהרים?". השוטר היה מופתע מאד לשמוע יהודי מדבר באופן תקיף כל כך. החופש בו חייתי באנגליה, מחק את פחדיי מפני הפולנים.





הנבדק אחריי היה נער יהודי כחוש, שרעב במשך עשרה שבועות כדי להיפסל בבדיקה. ללא בגדיו, יכלו לספור את הצלעות שעל גופו. הגנרל שאל אם הוא בריא, והצעיר ענה חלושות - "לא". בתשובה לשאלה על מהות חוליו, הוא הסביר שהוא חולה לב. הנער נצטווה להצטרף לשוטר ואלי, אל בית החולים. עד שסיימתי להתלבש, היה גם הנער הזה לבוש, והשוטר פקד עלינו לעקוב אחריו. מוחי נכנס לפעולה, בניסיון למצוא את דרך המילוט שלי. ירדנו במדרגות וצעדתי לפני השוטר והנער בצעדים גדולים, כך שהגעתי ראשון לרחוב שבתחתיתן. השוטר, שהיה עדיין בחצי הדרך למטה, קרא לי לפנות ימינה, וכך עשיתי, ממשיך בצעדיי הארוכים. כעבור מספר דקות, כבר הייתי חצי רחוב לפני השומר שלי, ובדיוק אז התקרבתי לחנות של קרובי משפחה רחוקים (שוורץ). נכנסתי לחנות ואמרתי לגברת שגוייסתי, ואני רוצה לברוח. היא שלחה אותי דרך הדלת האחורית לבית הכנסת. מקץ כמה דקות נכנס השוטר ושאל את האשה איפה אני. "מי?", היא שאלה. הוא אמר שראה אותי נכנס לחנות. "אם כך, חפש אותו.", היא ענתה. השוטר חשש לאבד את האסיר האחר שלו, אז הוא הביט סביב בחופזה, ואמר לה שישוב מאוחר יותר. בינתיים, ישבתי בבית הכנסת וכתבתי גלויה לאימי להסביר את קורות היום. השמש ניגש אלי וביקש ממני לא לכתוב, שכן נכנסה השבת, אך הסברתי לו את הדחיפות. עזבתי לשלוח את הגלויה, ואחרי התפילה מצאתי מקום ללון בו בליל השבת.



לא ישנתי כל אותו הלילה. המחשבות על חברי, שהבטחתי לקחת איתי לאמריקה, טרדו את מנוחתי. הוא היה בן של סנדלר, בריא וחסון, וידעתי שיקבלו אותו לצבא. כשגילה על תכניותיי התחנן בפניי שאקח אותו איתי, ונתתי לו את מילתי. אך כיצד אקיים את הבטחתי? כשסוף סוף נרדמתי, כבר הייתה לי תכנית. ישנתי שעתיים, התלבשתי, ויצאתי לתפילת שחרית בבית הכנסת, שם החלטתי על הדרך הטובה ביותר להוציא לפועל את המזימות שטוויתי. הלכתי למקום בו כינסו את כל המגוייסים, לפני היציאה לשירות הצבאי. בדרך כלל היו מחכים עד להגעת מספיק נערים, ואז שולחים אותם – בלוויית שומר - לחנויות אספקת הציוד האישי. חיכיתי מעבר לכביש, וזיהיתי נער מצ'יזב נכנס לחנות. נכנסתי בעקבותיו, ושאלתי אותו אם הוא ראה את חברי בין האחרים. הוא ענה בחיוב, אז ביקשתי ממנו למסור לחברי הודעה – לבקש ללכת לחנות הציוד האישי בשעה ארבע. בעשרה לארבע חזרתי לעמדתי מעבר לכביש וציפיתי לראות אם חברי יופיע. בארבע הוא הגיע בלוויית שומר חמוש. צעדתי כשלושה מטר לפניהם, וכשעברתי ליד בית בירה, נכנסתי. חברי נכנס אחריי עם השומר. הייתי שם מבעוד מועד וביקשתי סיוע מעשרה נערים – אזרחים – שבילו שם, לעזור לי לשחרר את חברי משומרו. כשנכנסנו, כל החוגגים שתו בירה ושרו, הצעתי לשומר לשתות אתנו בירה, אך הוא סירב, בשל היותו במשמרת. אחד הנערים הוביל את החבורה הצוהלת לחדר משפחה אחורי, והעליצות המשיכה שם בריקודים, כשהאסיר נשאב למרכז החבורה. עם כל הצחוק הרב והמחול סביב, המסיבה נראתה שמחה למדי, אחד החוגגים רקד על השולחן, ולפתע כיבה את מנורת השמן שדלקה מעליו, והחדר כוסה בעלטה. בזאת, עזבתי את המקום עם חברי. אמרתי לו ללכת לבית הכנסת שם אפגוש אותו. בפגישתנו שם, סיכמנו לעזוב בלילה ברכבת. נסעתי לטוסק, וחברי לצ'יזב, משם הבטחתי לאסוף אותו. נסעתי כל הלילה והגעתי לטוסק מוקדם ביום ראשון בבוקר. נשקתי שלום לאמי ולמשפחתי, וסיפרתי לאמי על תוכניתי. עזבתי לוורשה, שם נפרדתי מאשתי, והבטחתי לארגן את הבאתה לאמריקה ברגע שאתמקם. הפרידה הייתה מלאת תקווה והתרגשות ואמונה שלמה בעתיד וורוד, כפי שרק הצעירים והנעוּרים החסונים יכולים לראות מולם.





מוורשה, נסעתי ברכבת לצ'יזב על מנת לקיים את הבטחתי, ולאסוף את חברי. הגעתי באחת וחצי לפנות בוקר. הייתי היחיד שירד מהרכבת לתוך העיירה השקועה בשינה. הלכתי לדודי ינקב אריה קהן והתדפקתי על דלתו. דודי שאל מי זה, וברגע ששמע את קולי, פתח ואמר לי לעזוב מיד את צ'יזב, כי המשטרה אחריי וכבר אסרה את חברי. הנער הצעיר סיפר על התוכניות, ודודי חזר ואמר - "למען השם, עזוב כבר את העיר הזו". רצתי חזרה לתחנה ועליתי לרכבת למקום שסוכם מראש לפגישה עם סוכן שיעביר אותי את הגבול.