יום שני, 26 ביולי 2010

פרק 3 - הכובען מורשה

הקדמה


ורשה. בירתה הקוסמופוליטית של פולין, היתה העיר הנקייה ביותר באירופה, שכן פעמיים ביום היו פועלי הניקיון סובבים ברחובותיה ומתיזים בהם מים, אחרי שטואטאו. קרוניות וכרכרות הסוסים, הגנים הגדולים, הכל ריתק אותי, נער צעיר בן 12.

תפקידי הראשון בבית המלאכה היה להתיר את אלומות הקש, ובכך לייעל את ייצור הכובעים. למרות שהמפעילים השתכרו לפי יחידה, עבודתי סייעה להם לספק את הביקוש העונתי מהר יותר, ובעל הבית היה מוכן לתרום את העזרה הזו, שלא עלתה לו גרוש. עד מהרה, התחבבתי על המפעילים, לא רק בשל הכנת הקש לכובעים, אלא גם כי ביצעתי עבורם מיני שליחויות. כאות להערכתם, הם נתנו לי שיעורים ראשוניים במלאכת התפירה, ומקץ שיעורים אחדים כבר עלה בידי לתפור. כל המכונות היו תפוסות ע"י המפעילים, אז ניצלתי את הפסקות הצהריים לצבירת מיומנות.
עוד לפני תום העונה, כבר הייתי מפעיל טוב.

שבת היתה יום המנוחה, אך מנוחה לא מצאתי. העיר ורשה היתה מושכת מדי, וכך ביליתי את ימי השבת שלי בשיטוטים ארוכים ברחובות ובביקורים בגנים. בתמימותי, שמתי לב שהמאפיות הטורקיות מלאו ילדים וילדות יהודים, שזללו דברי מאפה ממולאים בקרם. בולע את רוקי, הייתי עומד וצופה במאפים מבעד לחלון, ושואף לתוכי את הריחות הנעימים. בתחילה, הופתעתי לראות כל כך הרבה יהודים קונים בשבת, אך לא עבר זמן רב, והתרגלתי לרעיון. מכיוון שלא היה לי כסף, מצאתי סיפוק בהרחה. כשהייתי מרוויח תשר מאנשים בבית המלאכה, הייתי מבזבז אותו במאפיה הטורקית. המאכל החביב עלי היה לחם חיטה מלאה עם צימוקים. הייתי מסוגל לבלוע כיכר שלמה, ולהוריד אותה עם כוס מים.

הזמן מתקדם, עונה חדשה מתחילה. בעל הבית הראה לי כיצד לעצב כובעי לבד, וגם את זה למדתי במהירות. כעבור זמן קצר, קיבלתי עמדה בשולחן ליד האחרים. עדיין התאפשר לי להישאר בחדרי, אבל כעת נאלצתי לשלם עבור מזוני. בהולכי עם העובדים לסעוד, תמיד וידאתי שלא היה בשר חזיר באוכל שאכלתי, אך בכל עניין אחר, נהגתי ככולם.

עם סיום שנת ההתמחות, הייתי הלכה למעשה לאיש העיר הגדולה. בהגיע חופשת הפסחא, חסכתי די כסף, ויכולתי להרשות לעצמי לבלות אותה בחיק משפחתי.

כשהגעתי בבוקר, גיליתי שאמי חוללה שינוי לא קטן, בעוברה לבניין שהיה שייך לאביה.

יום חמישי, 8 ביולי 2010

פרק 2 - לך ותלמד מקצוע


הייתי נער יפה תואר, גבה קומה, רזה, חזק וחסר פחד. אמנם ביישן, אך עם שערי השחור, עיניים חולמניות וגומה בסנטר, משכתי את תשומת ליבן של בנות המין היפה. למרות זאת, בשל החינוך הדתי שקיבלתי, לא הסתכלתי על בחורות, ביליתי את זמני בחדר, לומד תנ"ך וגמרא. לאחר מות אבי, הייתי מחויב לעזור לאימי בדוכן שלה בשוק בימי שלישי ושישי. תפקידי היה להעמיד את השולחן, ולסחוב את צרורות הסחורה, שכללו מיני סדקית – מצעים, סרטים, כפתורים, חוטים ופריטים רבים אחרים. כל אלה הוצגו במטרה לצוד את עינם של האיכרים, שפקדו את השוק לסחור בתוצרתם - ביצים, תרנגולות, חמאה וגבינה. אם איתרע מזלם של אמא והאיכרים וירד גשם באחד מימי השוק, לא יכלו למכור את מרכולתם.

אחרי שנה, שלטתי מספיק בכתיבה ובקריאה כדי ללמוד בעצמי בבית. עזבתי את הלימודים, אך אימי שלחה אותי לישיבה להמשיך את לימודי התנ"ך, בתקווה שאלך בדרכי אבותיי. ביום השני ללימודים, התקווה הזו נגוזה. מנהל הישיבה נכנס לכיתה ושם לב לתלמיד החדש. "מי הנער?" שאל את המורה. הנכד של דוד בלום, הייתה תשובתו של המורה. "הנכד של דוד בלום! לא בישיבה הזו! אין פה מקום לתלמידים היכולים לשלם עבור השכלתם", אמר המנהל, "הישיבה הזו פתוחה רק לעניים וליתומים".
בזאת הסתיים פרק לימודיי.

כמו אמהות רבות אחרות, אימי אז החליטה שעליי ללמוד מקצוע. מכיוון שהיא באה ממעמד גבוה, משלח-יד פשוט, לא היה בא בחשבון. הוחלט, אם כן, שעלי להיות שוליית שען. תיקון וייצור שעונים היה נחשב לאחד מהמעודנים שבמקצועות, נעלה הרבה יותר מחייטות, נגרות או כל אחד מהמקצועות (הפשוטים) האחרים. בן דודה של אימי, אברהם ספרלינג (Abraham Sperling) , היה תחנתנו הראשונה. הוא הסכים ללמד אותי את אוּמנותו בתנאי אחד – שאעבוד ללא תמורה במשך שלוש שנים. אימי לא יכלה לעמוד בתנאי כזה, שהיה דורש ממנה להמשיך לתמוך ולכלכל אותי במשך שלוש שנים נוספות, כשיש עוד ארבעה ילדים בבית לטפל בהם. אם זה היה תלוי בי, דווקא הייתי שמח לבחור בחניכוּת הזו, שהייתה מאפשרת לי להישאר קרוב ליקיריי. בנוסף, היה לאברהם אח צעיר, יצחק (בטוחני שהיה שם גם יעקב במשפחה, ואם לא, מוטב שנינתי תמציא אותו) בן 21, שחיבבתי. מכל מקום, אמא חשבה שנוכל להצליח יותר. למחרת שמנו פעמינו לעיירה השכנה סטרוצק (Strotsk) כעשרים וחמישה ק"מ מפולטוסק, שם הושמתי כשוליה לשנתיים.

חצי שנה אחר כך חזרתי לעיר הולדתי לחגוג עם משפחתי את חג הפסח. לאחר החג, סירבתי לחזור לעבודתי, שחסרה עדיין שנה וחצי ללא שכר. "מדובר בזמן לימוד ממושך מידי", אמרתי לאמא.

ביום המחרת, יצאנו שוב, אמא ואני, למצוא לי התמחות חדשה. הפעם בעיר הגדולה, ורשה, בה קיווינו למצוא מקום שישלם עבור עבודתי. אחרי ליל נסיעה ארוך בעגלה וברכבת, הגענו לורשה מוקדם בבוקר. צעדנו ברחובות המרכזיים, עצרנו ליד חלון ראווה של שען, וחיכינו שיבוא ויפתח. גבר מבוגר, ממוצע קומה, בעל זקנקן מחודד ופנים נעימים קיבל את פנינו ב-"בוקר טוב למבקרים אותנו מחוץ לעיר" חביב, ושאל מה מבוקשינו. אמא חיוותה לעבר חלון הראווה, והסבירה שהיא מחפשת מקום שיקבל אותי כשוליה. האיש נאנח, ושאל, מה סיבה יש לה לתת אותי בחינם לשלוש שנים, אם אצלו – יצרן כובעים – אני יכול לקבל לינה ואוכל, ושכר כעבור חצי שנה בלבד. אמא ואני היינו מרוצים וסגרנו את העסקה.

אני הייתי מסודר, ואמא חזרה לפולטוסק.

יום שלישי, 6 ביולי 2010

פרק 1 - אבא

הקדמה

היה זה מוקדם בבוקר ביום שישי באמצע ספטמבר 1900, כשלחישה פתאומית מלאה את החדר, "דוד לייב מת". הוא מת, הוא מת. לא היה איש בחדר מלבד רבקה, אשתו של דוד ואמם של חמישה ילדים שהיו כולם חולים במחלת הטיפוס הנוראית. רבקה, אשה צעירה, חזקה, בנויה לתלפיות, מלאת חיים ואנרגיה, הייתה האחות המטפלת, המבשלת, המנקה, רעייה אוהבת ואם, שהצליחה להימנע בעצמה מהמחלה, מה שאיפשר לה לטפל בחולים. היא עבדה מסביב לשעון כדי להציל את הילדים, גילאים 2-10, באמצעות שקיות קרח, כדורים, עיסויי אלכוהול ומיני טיפולים אחרים עליהם הורה הרופא.

אחר הצהריים כשגופתו של דוד פונתה, אנחת רווחה מילאה את החדר. היו אלה ארבעה עשר יום של סבל וייסורים, וכעת, עם עזיבת הגופה את הבית, היה נדמה שהמחלה האיומה עזבה איתה. לפחות אני, נוּטֶע, הבכור בן העשר, הרגשתי הקלה גדולה באופן מיידי - החום ירד, והייתי מסוגל סוף סוף לרדת מהמיטה. ידעתי גם שלעולם לא אוכה שוב ע"י אבי. ההלקאה האחרונה הייתה עוד טרייה בזיכרוני. הסיפור התחיל כשהתנדבתי לבצע שליחויות עבור שכן, תמורת ההבטחה שאוזמן לחתונת בתו כאורח כבוד. ציפיתי לאירוע בקוצר רוח - בכל עשר שנותיי לא הוזמנתי לחתונה. בהגיע היום, לבשתי את מיטב מחלצות השבת שלי ובאתי לחתונה כקרוב משפחה מוזמן, בלי לספר על כך לאף אחד בבית. לאחר הטקס, כל המוזמנים הושבו במקומותיהם המסומנים, ומקומי שלי היה בראש השולחן ליד הורי הכלה. כשהוריי הגיעו הביתה בסוף היום, הם גילו את חסרוני, חיכו שעה, אכלו את ארוחת הערב, ויצאו לחיפושים אחר בנם. באחת עשרה וחצי בלילה, הם נכנסו לבסוף לחדר האוכל של המסיבה, ומצאו את בנם האבוד יושב בראש השולחן ונהנה מחגיגות החתונה. אבי ניגש לשולחן בשקט, לקח אותי בידי, וליווה אותי החוצה והביתה. נרדמתי מיד ככבש לאֶה.


למחרת בשש בבוקר, השמיכה התהפכה על ראשי, וישבני פגש רצועה רחבה.

לעולם לא עזבתי עוד את הבית בלי להודיע להוריי.

יום ראשון, 4 ביולי 2010

הקדמה

שלום למכובדים הציוניים של המאה ה-21,
וגם שלום לכם, אני מניח.


שמי מילטון לין, נולדתי לפני כמאה ועשרים שנה בפולין, ואני כאן בבלוגיספירה, כי הנינה שלי מצאה את הביוגרפיה שלי (באנגלית), והייתה מספיק יומרנית לחשוב שהיא יכולה לתרגם אותי לשפת הקודש, ולעניין אולי מישהו עם הסיפור שלי.

במקור, כתבתי את האוטוביוגרפיה כדי לשתף את אהוביי והאנשים המעורבים בחיי בשעורים שהחיים לימדו אותי, ובשגיאות שעשיתי, מתוך תקווה שהם ואולי צאצאיי יוכלו להרוויח מהם. בנוסף רציתי לשתף את משפחתי בטעויותיי, לאמור, שאני מודע לכך שאיני מושלם, ואולי לספק כאן את ההסברים והמחשבות מאחורי מעשיי והחלטותיי.

לגבי ההחלטה להפוך את רשימותיי לבלוג, אני חייב להודות שאני מעט אמביוולנטי.
מצד אחד, מי לא היה רוצה לקום לתחייה במובן מסוים, ולזכות בהזדמנות נוספת לספר את סיפור חייו. ועוד במדינת היהודים, ובשפתה.
מצד שני, אני תלוי כאן באדם שראיתי בפעם האחרונה בגיל שבע (אפילו אם הייתה ממש מתוקה, אני חייב להודות, עם המבטא הישראלי החמוד שלה, והכל, ובאמת הייתה מרשימה כמות השוקולד שאדם קטן כל כך יכול היה להכיל) ללא כישורים קודמים בכתיבה (אם לא לוקחים בחשבון את מה שאתם מכנים - מכתבים אלקטרוניים), ומסתבר, ללא שמץ מהגנים האסרטיביים-עסקיים שלי, ועם רק מעט מאד מהשאר (דווקא הזקן שרד יפה את הדורות).
אם הייתי צריך לבחור, הייתי הולך על אח שלה, אבל עם הגנים האסרטיביים העסקיים שהוא דווקא כן ירש, כמובן שהוא מצא את עצמו חזרה בארץ בה ביליתי את מירב שנותיי – ארה"ב. השם ירחם.

אני מניח שעדיף להיות, מאשר לא.

ואם כבר להיות, אז רק אנצל את הזדמנות הפז הזו, להודות לרעייתי היפיפייה והמסורה – אסתר, על האושר העילאי שזיכתה אותי בו בעשורים האחרונים של חיי, להזכיר לה את אהבתי הניצחית אליה, ולשמוח על כך, שבניגוד אליי, היא עדיין נהנית היום, יולי 2010, מנשימות וזריחות וציוץ וטעם תפוחים טריים. עד מאה ושלושים, אסתר יקרה שלי.


הרקע שלי ושנותיי הראשונות לא היו מאד שונים מאלה של כל נער שגדל באירופה, בעת שדפי ההיסטוריה נכתבו. חייתי בכמה תקופות חשובות – אפילו אם מצערות – של ההיסטוריה היהודית, כמו גם דרך אירועים חשובים לאנושות כולה.
7 בדצמבר, 1890 – אמריקאים יזכרו תאריך זה 51 שנים מאוחר יותר – נולדתי לרבקה ודוד (לייב) לין. בתו של דוד ושרה בלום ובנו של הרשל ורחל לין נפגשו ונישאו דרך שידוך, כמקובל בתקופה. חמישה ילדים נולדו, משה, יטה, ברינה, דינה, ואנוכי, נוּטֶע (Nuta), משורש "לנטוע" בעברית. האם יש דרך להורים לנבא ולקבוע את מהלך חיי ילדיהם? או האם הילד קובע את גורלו שלו בהתעלמו לגמרי ממשפחתו וסביבתו? אני טוען שהוריי והמשפחה והסביבה שיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב אופיי וערכיי. וכבר בשמי - ברמיזה לחקלאי ולאדם חובב צמחים, נקראתי נוּטֶע, ועד היום הזה אני מבלה זמן רב ונהנה בגינת ביתי, מגדל פירות שאי אפשר למצוא בסופר השכונתי, מארח יפה חברים בעלי כנף שמבקרים בחצרי וּודאי מספרים אח"כ סיפורים מעניינים לבני מינם, וגם עובר אורח עייף - ללא נוצות, הפעם - תמיד יקבל אצלי פינוק טרי מהעץ.

פולטוסק היתה עיר הולדתי, העיר הרביעית בגודלה ליד ורשה, עם היסטוריה ידועה עוד מ-1257, לפיה יהודים שיחקו תפקיד מרכזי בבניית העיר עד למאה ה-15. בסוף שנות ה- 90 של המאה ה-17 תושב יהודי ייסד את בית הדפוס הראשון בעיר. במשך מאות שנים יהודי טוסק – כפי שנקראה אז העיר – היו מודעים לשם פייטרו סקארן (Pietro Scarne). הוא היה כומר ישועי שנוי במחלוקת מהמאה ה-15 שניצל את שליטתו בפולנית לכתיבת פרוזה רעילה כנגד היהודים ושליטי המדינה. הוא היה מנהיג במסדר הישועי, ומאוחר יותר נקרא לקראקוב כדובר רשמי למלך זיגמונד השלישי.
הרחוב בטוסק שנקרא על שם סקארן הפך לאזור היהודי המרכזי בעיר. בית הכנסת והמקווה היו בו, ומאוחר יותר גם המרכז החסידי ו
הבנק הקואופרטיבי . זה היה הרחוב בו סוחרים יהודים, אנשי עסקים, ובעלי חנויות ניהלו את עסקיהם, ונאבקו על פרנסתם. אולי יום אחד כשהנין של הנין של אותו סקארן יפרסם בבלוג את הביוגרפיה שלו, נוכל ליהנות מתגובתו של הצורר לכך שדווקא הרחוב על שמו, הפך למרכז החיים היהודיים. ואולי טוב שיש דברים שאפשר להשאיר לדמיון.
לפי האגדה, השם פולטוסק ניתן לעיר אחרי כיבוש נפוליון ב-1806. רבי גדול חי אז בעיר, ושמו נודע בקרב יהודים כמו גם לא יהודים. כשהרבי נפטר, התכוננו תלמידיו ללוותו בדרכו האחרונה. פעמוני הכנסיות בעיר צלצלו, להראות שגם הן מכבדות ומבכות את האישיות המפורסמת. בעוד התהלוכה התקדמה ברחובות העיר, נושאי הארון חשו תזוזות בתוכו. הם עצרו, ואז שמעו קול שקט אומר – "שקץ תשקצנו". הגופה אז שקטה ושבה למנוחתה, והתהלוכה המשיכה בדרכה. בעוד הובילו את הארון לקבורה, התקדרו השמיים ומעט אחרי שנטמן, גשמים כבדים החלו לרדת, מלוות בסופות רעמים. האגדה ממשיכה ומספרת שמטאור גדול נחת אז על חלק מהעיר, ויצר מכתש שמחק חצי ממנה. הוא יצר הצפה מאסיבית מאגם נארב (Narev) , שהרסה כנסיות ובתים רבים בדרכה. כעבור ימים אחדים, המים שקטו, אך באזור נפילת המטאור נותר בור מים עמוק, שהפך למקום האהוב על ילדי בית הספר לשחייה בקיץ, ולהחלקה על הקרח בחורף. הניצולים קראו לעיר מאז – פולטוסק – פול (pul) בפולנית משמעה חצי. כלומר, חצי מהעיר נמחקה, וחצי שרדה.
שם העיר קיבל משמעות נוספת, אחרי ההרס שזרעו צבאות היטלר, שאחריו לא נותר יהודי אחד בפולטוסק.

ניסיתי תמיד לחיות את חיי כאדם הגון וישר. ישר כלפי עצמי, כלפי הזולת, וכלפי האל. אני באמת ובתמים מאמין שכל הצלחה שהשגתי בחיי, השגתי בזכות הפילוסופיה הפשוטה הזו.
תמיד יגיע הרגע שבו התכנית הגאונית תיכשל, הפרויקט המתוכנן בקפידה ישתבש, ורק זה שידבוק בדרך הישר יוכל בסופו של דבר לזכות במידה כלשהי של אושר והצלחה.