ורשה. בירתה הקוסמופוליטית של פולין, היתה העיר הנקייה ביותר באירופה, שכן פעמיים ביום היו פועלי הניקיון סובבים ברחובותיה ומתיזים בהם מים, אחרי שטואטאו. קרוניות וכרכרות הסוסים, הגנים הגדולים, הכל ריתק אותי, נער צעיר בן 12.
תפקידי הראשון בבית המלאכה היה להתיר את אלומות הקש, ובכך לייעל את ייצור הכובעים. למרות שהמפעילים השתכרו לפי יחידה, עבודתי סייעה להם לספק את הביקוש העונתי מהר יותר, ובעל הבית היה מוכן לתרום את העזרה הזו, שלא עלתה לו גרוש. עד מהרה, התחבבתי על המפעילים, לא רק בשל הכנת הקש לכובעים, אלא גם כי ביצעתי עבורם מיני שליחויות. כאות להערכתם, הם נתנו לי שיעורים ראשוניים במלאכת התפירה, ומקץ שיעורים אחדים כבר עלה בידי לתפור. כל המכונות היו תפוסות ע"י המפעילים, אז ניצלתי את הפסקות הצהריים לצבירת מיומנות.
עוד לפני תום העונה, כבר הייתי מפעיל טוב.
שבת היתה יום המנוחה, אך מנוחה לא מצאתי. העיר ורשה היתה מושכת מדי, וכך ביליתי את ימי השבת שלי בשיטוטים ארוכים ברחובות ובביקורים בגנים. בתמימותי, שמתי לב שהמאפיות הטורקיות מלאו ילדים וילדות יהודים, שזללו דברי מאפה ממולאים בקרם. בולע את רוקי, הייתי עומד וצופה במאפים מבעד לחלון, ושואף לתוכי את הריחות הנעימים. בתחילה, הופתעתי לראות כל כך הרבה יהודים קונים בשבת, אך לא עבר זמן רב, והתרגלתי לרעיון. מכיוון שלא היה לי כסף, מצאתי סיפוק בהרחה. כשהייתי מרוויח תשר מאנשים בבית המלאכה, הייתי מבזבז אותו במאפיה הטורקית. המאכל החביב עלי היה לחם חיטה מלאה עם צימוקים. הייתי מסוגל לבלוע כיכר שלמה, ולהוריד אותה עם כוס מים.
הזמן מתקדם, עונה חדשה מתחילה. בעל הבית הראה לי כיצד לעצב כובעי לבד, וגם את זה למדתי במהירות. כעבור זמן קצר, קיבלתי עמדה בשולחן ליד האחרים. עדיין התאפשר לי להישאר בחדרי, אבל כעת נאלצתי לשלם עבור מזוני. בהולכי עם העובדים לסעוד, תמיד וידאתי שלא היה בשר חזיר באוכל שאכלתי, אך בכל עניין אחר, נהגתי ככולם.
עם סיום שנת ההתמחות, הייתי הלכה למעשה לאיש העיר הגדולה. בהגיע חופשת הפסחא, חסכתי די כסף, ויכולתי להרשות לעצמי לבלות אותה בחיק משפחתי.
כשהגעתי בבוקר, גיליתי שאמי חוללה שינוי לא קטן, בעוברה לבניין שהיה שייך לאביה.
