פרק 8 - ממזרים חסרי כבוד

הקדמה

בעודי יושב אבוד בתחנת הרכבת בלונדון, ניגש אלי אדם קטן בבגדים מרופטים ודיבר בשפה מוזרה שלא הבנתי. כל שיכולתי לעשות היה להראות לו את מחברתי עם הכתובת. האיש סימן לי לעקוב אחריו. יצאנו החוצה, הלכנו כמה רחובות, ירדנו בגרם מדרגות ארוך, והוא הצביע על חלון בקיר. את זה הבנתי, נתתי לאיש את ארנקי, הוא קנה לנו שני כרטיסים, שם את העודף בארנק והושיט לי אותו בחזרה. דקה מאוחר יותר הגיעה רכבת. הבנתי שזו רכבת תחתית. האיש הקטן צעד פנימה, ואני עקבתי. פנים הרכבת היה מואר היטב, ויכולתי לסקור את הנוסעים. כולם היו לבושים בהידור ובגנדרנות, כאילו היו בדרכם לאופרה. היה זה בערך שבע בערב, ואחרי חצי שעה, כמו גם אחרי הרבה מבטים מהאנשים סביב על שני הנוסעים הלבושים בעליבות, האיש סימן לי לעקוב אחריו. הרכבת עצרה, ויצאנו אל גרם מדרגות שהוביל אל הרחוב. היה זה רחוב סואן ורחב, עמוס אנשים ממהרים לכל כיוון. עברנו דרך שוק פירות פתוח, והייתי רעב מאד, לא אכלתי מאז שירדתי מהאנייה. עצרתי וקניתי שני תפוחים, הצעתי אחד לאיש, אך הוא סירב. אחרי שהלכנו, חצינו, ופנינו ברחובות רבים, האיש האט והחל מסתכל על מספרי הבתים. אז הוא החווה לעבר מדרגות. ירדתי בהן ודפקתי בדלת. קול קרא – "פתוח". נכנסתי, והאישה שהסתכלה עליי שאלה – "האין אתה הנכד של דוד בלום? מי הביא אותך הנה?", הצבעתי על המלווה שלי ברחוב, והיא יצאה לדבר איתו. היא חזרה ושאלה אם שילמתי לו. עניתי שלא, והושטתי לה את ארנקי. היא מצאה שם מטבע חצי שילינג ונתנה לאיש.
הגעתי ללונדון.

האשה חזרה ושאלה איך ידעתי להגיע לשם. סיפרתי לה על ידידי הצעיר מהבית שביקש למסור דרישת שלום לאחיו - שלום - ושאלתי אם הוא גר איתה. היא ענתה בחיוב, ואמרה שהוא יצא להליכה לאחר ארוחת הערב. "אתה בוודאי רעב!", אמרה ומיד הכינה לי אוכל, שבלעתי בתיאבון גדול. דירת המרתף הייתה גדולה, והכילה מטבח, פינת אוכל, ואזורי שינה – לא מחזה מאד מלבב. אחרי הארוחה, בעלת הבית שאלה אותי אם יש לי מקום מגורים, ולתשובתי, היא אמרה שכל פינה אצלם תפוסה. הם יכולים למצוא לי פתרון שם ללילה אחד, ולמחרת ימצאו לי מקום אחר. היה זה מוצאי שבת ושלום איחר לשוב הביתה, אך הגברת ישבה ותשאלה אותי על שלומה של אימי ואנשי עירי. באחת עשרה בלילה שלום חזר ושמח לראותי ולקבל מסר מהבית. למחרת – יום ראשון – עברה הידיעה בקרב קהילת "טוסק הלונדונית" על התוספת החדשה, ועל כך שהייתי זקוק למקום לינה ועבודה. עד הצהריים כבר הועברתי לביתו של גהצן, שאשתו השכירה שם חדרים. השתכנו אצלם כבר ששה דיירים אחרים, שניים במיטה. ביניהם היה בחור פולני, אותו שאלתי למקצועו. הוא ענה לי שללא השתייכות לאיגוד מקצועי – שהיו מאד מאורגנים – לא אוכל להשיג עבודה. למזלי, בעל הבית הציע לי עבודה כעוזר גהצן במפעל שלו. הוא הבטיח לקחת אותי איתו למחרת וללמד אותי את המקצוע. אוכל להרוויח מספיק כדי לשלם עבור החדר והמחייה. הייתי מאד מרוצה, ואדוני הבית היו מאד חביבים. היא הייתה טיפוס אימהי, וללא ילדים משלה, היא טיפלה בדיירים כאילו היו ילדיה. בעל הבית היה אדם גבוה וחזק, שלמד את מקצועו בלונדון.

היו בלונדון שלושה מהגרים אחים מטוסק, בעסקי הדגנים. הם הגיעו ללונדון, כי כשאחד מהם הגיע לגיל 21, היה עליו להתגייס לשירות הצבאי. בתחילתה של כל עונת סתיו, היה על כל בני ה-21 להתאסף מכל העיירות והכפרים הקטנים שבאזור ולהתייצב לרישום. בתקופה זו של השנה מלאה העיירה באיכרים, תלמידים, ואנשי מקצוע מכל המינים, והאוכלוסייה היהודית הייתה נמלאת פחד, שכן הפולנים היו משתכרים תכופות, ובוחרים נערים יהודים אקראיים להכות ולהתעלל בהם. שלושת האחים היו כולם גדלי גוף, כך שמשפחתם שלהם לא חששה לצרות בינם לבין הפולנים. ג'ק, האח הצעיר, לא רצה לשרת בצבא הצאר, ולכן כל השלושה החליטו להגר לאנגליה. אך לפני עזיבתם, הם החליטו לנקום בפולנים. יום אחד, אחרי שג'ק התקבל לצבא, הוא יצא לשוק – מקום התקהלותם של מאות פולנים – ובהחזיקו מקל בידו, קרא להם להכות את היהודי הזה, ושאל מי רוצה להיות הראשון. הפולנים היו כל כך מופתעים מכך שיהודי קורא עליהם תיגר, עד כי אפילו מעט פחדו. הם לא ידעו ששני אחיו של היהודי – לבושים כמו פולנים ובעלי מראה מתאים - נמצאים בתוכם עם סכינים וכוח של סוסים. אחרי שהייה קצרה, פולני אחד דחף לעבר ג'ק את חברו. זה האחרון התחיל בניסיון לתפוס את המקל, וסיים עם ראש פתוח. ולא מהסוג הליברלי. כשראו הפולנים דם, הגיבו כשוורים פראיים מול בד אדום, והחלו לסגור על ג'ק. בינתיים, שני האחים איגפו את הקהל מאחור ודקרו לעצמם נתיב דרך ובתוך הפולנים עד לאחיהם, ג'ק, משאירים מאחוריהם שובל של לפחות ארבעים פולנים פצועים. האחים המאוחדים שבו עכשיו לביתם, והפולנים הפצועים הובלו לבית החולים. המשטרה, מצוידת בתיאורו, הגיעה לעצור את ג'ק. הוא נלקח לבית החולים לזיהוי, והפצועים אכן הכירוהו. הפצועים התלוננו על פציעות בגבם ולא יכלו לשבת או לשכב. ג'ק נזרק לכלא לחכות למשפט. אותו לילה פרצו שני האחים לבית הסוהר, חילצו משם את ג'ק ועזבו ללונדון.

פרק 7 - מחכַּה לי / לא מחכַּה לי / מחכַּה לי / לא מחכַּ...

הקדמה

נסענו בעגלה כל הלילה עד עלות השחר. כשהקצתי, השמיים היו אפורים, הטל נח על השדות סביב, כשמיכת כסף, נוצץ באורו הראשון של היום. היה מעונן, אך לא עבר זמן רב, השמש הפציעה וקרניה חדרו מבעד לערפל. יכולתי לראות רק מרחבים עצומים של אדמה מכל עבר, עד שלפתע היה ניתן להבחין מרחוק בבית נטוש. שעה מאוחר יותר הסוס נעצר בפתחו של אסם, והרכב – איכר זקן - הורה לנו לשמור על דממה ולא לומר מילה. הוא פקד עלינו להיכנס לאסם, וכשהיינו בתוכו, הסביר לכולם שאנו במרחק של כשני ק"מ מהגבול, וכשיירד הלילה הוא יעזור לנו לעבור אותו. כל אחד מאיתנו הביא איתו מעט צידה לדרך – בעיקר לחם ופירות – וזו פחתה והלכה ככל שהיום התקדם. עם רדת החשיכה, הופיע האיכר, אמר לכולם להתכונן ולצעוד בעקבותיו בדומיה ובטור, ברווחים של מטר אחד מהשני. אחרי הליכה של כחצי שעה, עצרנו. לא היה ירח והעלטה הייתה מוחלטת לאורך השביל. חיכינו עשר דקות והצעדה חודשה באיטיות רבה. פתאום, זוג ידיים גדולות לפתו אותי וקול שקט הנחה אותי לשים את רגלי הימנית על אבן ואת השנייה מעבר לערימת חול. בתחילה, נבהלתי לגלות שזוג הידיים שייך לחייל דובר רוסית, אבל אחרי שהקשבתי להוראתו, הבנתי שאני עובר את הגבול, ולאחר כמה רגעים כל החבורה הייתה בגרמניה.

היה זה חודש אפריל 1905^[1].

בעבר הגרמני, אדם אחר לקח פיקוד והוביל את אנשינו על שביל נוסף לעבר פונדק. הוא הזהיר אותנו בגרמנית לשמור על שקט מוחלט כדי לא לעורר את כלבי השומר. שעה מאוחר יותר בַּפונדק המואר היטב, הרגשת חופש מלאה את ליבי, והתחלתי לשיר. לאחר מספר שעות של מנוחה, כיבוד ורוח עליצות, החבורה נלקחה לרכבת לאנטוורפן, גרמניה. היה זה מוקדם בבוקר והרכבת הייתה מלאה באנשי עמל מכל המקצועות, לבושים בבגדי עבודה, מעשנים מקטרת ומשוחחים בחופשיות. הרכבת עצרה תכופות להעלאת גברים נוספים, וכשהגיעה לברלין, כבר לא נותרו מקומות עמידה. בברלין, חבורת "הפליטים" ירדה מהרכבת, וקול בריטון עמוק הורה לאנשינו לעקוב אחריו ולעלות על רכבת נוספת. רכבת זו הייתה מהודרת מאד, ונוסעיה היו לבושים בהתאם. התיישבתי ליד צעיר גרמני ששאל על יעדי. לונדון, עניתי. הוא אמר, שגם פניו מועדות לשם, וכך מצאתי בן לוויה להמשך מסעי. כאות חברות, הוא הגיש לי מקל הליכה בצבע טבעי, עם ידית מוזהבת. הודיתי לו בחום, ושיחתנו העמיקה וכללה מידע רב. פְריץ היה סקרן לדעת הכל על החיים בפולין, ואני סיפקתי סיפורים בנדיבות.

הרכבת הגיעה לאנטוורפן, שם הועברנו לאנייה לאנגליה. היה בידי מעט כסף, אך החלטתי לקנות סיגריות בכולו (החלפתי את מעט הרובלים שהיו לי, בגבול). אף על פי שלא עישנתי בעצמי, למדתי שמעשנים, שאזלו להם הסיגריות, ישלמו כפול. המסע ארך שלושה ימים ושני לילות, מכרתי את כל הציגרטות והכפלתי את ההשקעה שלי.

על האנייה, פריץ שאל אותי איפה אני מתכוון להיות בלונדון. לא ממש הבנתי את השאלה, מפני שחשבתי שלונדון הייתה ככל עיר אחרת באירופה. אז, בפעם הראשונה, הרגשתי אבוד. לפתע נזכרתי בכתובת שבן השתים עשרה נתן לי, כדי שאמסור דרישת שלום לאחיו. הראיתי את הכתובת לפריץ, והוא הבטיח להנחות אותי לאוטובוס שיביא אותי לשם. הביטחון חזר לשכון בליבי והבהלה נשכחה.

האנייה עגנה ליד קיר גבוה, וסולם הוצב עבור הנוסעים לטפס עליו. נצמדתי לפריץ כמו היה בינינו דבק. בקצה הסולם ראיתי עולם חדש. כשהבטתי למטה על הספינה, וראיתי את הצוקים הלבנים של דובר , נזכרתי בחלום שחלמתי כשנאמר לי, שפניי לפלשתינה. אך היה מעט זמן להרהר בעבר, שכן העתיד העסיק את כל מחשבותיי. פריץ ואני עלינו על רכבת ויצאנו ללונדון. פריץ תיאר לי את תחנת היעד שלנו, ואמר לי להישאר קרוב אליו כשנגיע לשם. הוא היה לפנים בלונדון והכיר את הסביבה היטב. כשירדנו מהרכבת, פגשו אותנו שלוש נשים שנשקו לו וברכו אותו. הוא שכח ממני לגמרי, בעוד הן תפסו את מזוודותיו ונעלמו איתו במהירות. נותרתי בתחנה. כעבור זמן קצר, כל האנשים התפזרו, ומצאתי את עצמי לבד, ללא יכולת לדבר אנגלית, לכן גם ללא אפשרות לשאול שאלות. יצאתי החוצה, מתוך מחשבה שאולי אזהה את האוטובוס שפריץ תיאר לי, אבל לא ראיתי כזה. חזרתי לאולם ההמתנה, התיישבתי על ספסל ונתתי לדמעות לשטוף את לחיי.

^[1] כן, אני יודע שבפרק 5 היה כבר סוף קיץ 1905. מה אומַר? עברו הרבה שנים מאז. הֶיו סבלנים עם זיכרון של אדם זקן. כל שאר הפרטים מדויקים. בחיי.

פרק 6 - יתושים וביצות?

הקדמה

סבי, דוד בלום, היה חסיד חשוב בטוסק. כשחזרתי הביתה מוַרשה לבוש בבגדים מודרניים, הוא היה מוטרד מאד. העובדה שלבשתי חליפה במקום המעיל הארוך והמסורתי גרמה לו מורת רוח גדולה: סבא לא יכול היה לשאת את החרפה. הוא גמר בליבו להיפטר מנכדו אחת ולתמיד, ושכנע את אימי לגרום לי לעזוב לפלשתינה. לראשונה, נפלה לחיקי הזדמנות לראות עולם, ועוד את ארץ התנ"ך.

אותו לילה חלמתי על שיט באנייה גדולה בלב ים. במשך ימים ראיתי רק שמים ומים. אז הגיעה האנייה לחומה גבוהה. סולם גבוה הושען עליה, והתחלתי לטפס עליו. בקצהו ראיתי עולם חדש, אך לפני שהיה לי די זמן להביט סביב, התעוררתי. בבוקר, אימי הודיעה לי שכל הסידורים הושלמו לעזיבתי ביום ראשון בערב. בצהריים, הלכתי לכיכר השוק להיפרד מחבריי. כשסיפרתי להם שאני עומד. לנסוע לפלשתינה, ילד קטן, בן שתים עשרה, קרא לי הצידה והביע צער על כך שאני נוסע למקום כזה, כי הגיעו דיווחים שהתנאים שם גרועים עד מאד, ולמה בעצם שלא אסע ללונדון. הוא גם הוסיף שאחיו מאד מאושר בלונדון, ונתן לי פתק קטן עם שם וכתובת.

בערב, סיפרתי לאימי ששיניתי את דעתי, וברצוני לנסוע ללונדון תחת פלשתינה. אימי לא התנגדה, כל עוד הייתי מוכן לעזוב, מכיוון שכל רצונה היה להפיס את אביה, ע"י סילוקי מטווח הראייה שלו. ארזתי את ילקוטי, והופקדתי בידי גבר זר. נשקתי לאימי, לאחי ולאחיותיי, קפצתי לתוך עגלה רתומה לסוס, ונעלמתי לתוך חשכת הליל. העיירה הייתה שקועה בתרדמה. חוץ ממשפחתי, איש לא ידע על עזיבתי. סוס משך את העגלה במעלה הגבעה, והותיר מאחוריה את העיירה קבורה בדממה עמוקה. סבתי לאחור כדי להעיף מבט אחרון בעיירת הולדתי, וחשבתי על האפשרות שלעולם לא אשוב לראותה. מספר אנשים נוספים ישבו על העגלה ונמנמו. איש לא הוציא הגה. עד מהרה גם אני עצמתי עיניים ונרדמתי.

פרק 5 - עיר ללא הפסקה

הקדמה

עם שובי לורשה, פגש אותי ברחבה שלפני בית המלאכה אחד המתחרים של מעסיקי, והזמין אותי פנימה לקפה ושיחה. היה זה מוקדם בבוקר, כשהתיישבנו בשולחן לשניים, הזמנו קפה ועוגה וקיבלתי הצעה מפתה: להיות אחראי על בית המלאכה שלו במשכורת כפולה. ההצעה הייתה כל כך טובה, שקיבלתי אותה ללא היסוס. מקום העבודה החדש פתח בפניי ערוצים חדשים ללימוד המקצוע, וגם סיפק לי הזדמנות לבוא במגע עם אנשים ממעמד שלא הכרתי קודם. בית הקפה שברחבה היווה נקודת מפגש למשכילי העיר. אחרי שמונה בערב, מלא הקפה גברים צעירים, חלקם עטויי גלימות ואפופי מסתורין. בכל שולחן ישבו קבוצות של ארבעה חמישה, שקועים בשיחה עמוקה, לפעמים גם חולקים סיפורים ובדיחות. לאט לאט התוודעתי לכמה מהגברים הצעירים הללו. היו ביניהם סוציאליסטים, ציונים סוציאליסטים, ומהפכנים. קיבלתי לידיי ספרים, מנשרים וחוברות רבות, ונשארתי ער רוב שעות הלילה בקריאה שוקקת, כזאב צמא הגומע מים מתוקים. זכיתי למעט מאד שינה בלילות הקריאה האלה, אך מעולם לא הייתה לכך השפעה שלילית על תפקודי למחרת במפעל, שכן הייתי עובד בלתי נלאה.

יום אחד, בסוף קיץ 1905, באחד המפגשים האלה, הורו לי להתייצב למחרת בחצות בבית הקפה למשימה בעלת חשיבות עליונה. בשעה היעודה פגשו אותי שני גברים, הראו לי אקדח ושאלו אם אני יודע להשתמש בו. למשמע תשובתי, הם לימדו אותי, וסיפרו שהגיעו חדשות על מאות בריונים שעלו על רכבת ברוסיה מתוך כוונה לבצע פוגרום באזור. עוד הם אמרו, שהמחתרת הציבה משקיפים בכל רחוב ובכל התחנות לאורך מסילת הרכבת וכשיאותר האספסוף, יעבור המסר באיתות ממשקיף למשקיף, במטרה לארגן לפורעים קבלת פנים "חמה" בתחנת הרכבת. בכל זאת הייתה אפשרות, שחלקם יגיעו בכניסות אחרות לעיר, ולכן משימתי הייתה לסייר ברחוב אליו שובצתי, ולדווח לבית הקפה על כל אדם חשוד שהסתובב בו. היה עלי לעשות זאת במשמרת של ארבע שעות, עד לבוא מחליפי. כך עשיתי בכל לילה למשך שבעה לילות, עד שבלילה השמיני המבצע הופסק, בשל ההודעה שהפורעים הוזהרו, סבו על עקבותיהם ושבו לרוסיה. מאז התנסות זו, הייתי בקשר הדוק עם התנועה המהפכנית, וידעתי על רוב האירועים שהתרחשו בורשה ובסביבותיה.

הייתי נער גבוה, חזק, מהימן ובעל כישורי ניהול. לא דברן גדול, אבל בוגר לגילי. כל ליל שבת ובשבת עצמה, התארחתי בבית דודי בורשה. דודי, יידה אבא רבינוביץ (Yida Aba Rabinowitz), היה השוחט הראשי בורשה, ולפחות עשרה אורחים ישבו סביב שולחנו בכל שבת. בין הארוחות היו כולם שרים ומברכים את בורא עולם. היו לו שתי בנות ובן – שמואל, שהיה בן גילי. שמואל היה נמוך קומה, היו לו פאות והוא היה דתי אדוק מאד, בעוד שאני הייתי גבה קומה עם מראה ומלבושים מודרניים. שני בני הדודים היו תמיד ישובים בקצה שולחן האוכל, ואחרי הארוחה, שמואל ואני היינו מחליפים דעות על דת, ספרים, ציונות, נושאים שהיו אסורים בבית ירא האלוהים הזה, בנוכחות דודי ודודתי. ליד השולחן, דודי ואורחיו היו מספרים מעשיות מן התנ"ך, או על הרב מגור (גערער רבי). הייתי מקשיב לסיפורים בתשומת לב ובהנאה, למרות שרובם לא נשמעו לי מאד הגיוניים. למשל, "הרבי יכול לכתוב בו זמנית בשתי ידיו מכתבים לשני אנשים שונים, בשתי שפות ועל שני נושאים". בנוסף, סופרו אגדות רבות על הניסים שהרבי חולל. דודי ודודתי לא היו מאד גאים בי, אחיינם, שכן ידעו שדעותיי היו שונים משלהם, אך בכל זאת – למען אימי – הם השתדלו לשמור אותי קרוב להלכות חייהם ומנהגיהם. הייתי עסוק מכדי לכתוב מכתבים הביתה, אז הייתי נוסע לפולטוסק בסוף כל עונה, לביקור ומנוחה. שם פגשתי את המנהיגות של התנועות המקומיות.

החיים היו מרגשים.

כל מוצאי שבת החברים היו מתאספים מאחורי השטיבל – בית תפילה פרטי של חסידים. היו דיונים רבים על ענייני היום, וכן חילופי סיפורים. היה שם קיביצער אחד שעינו הייתה צרה בי, מכיוון שהייתי מרכזה של כל התקהלות. הוא נהג לשסע את דבריי בכל הזדמנות, אך אני התעלמתי. הגיעו הדברים לידי כך, שבפעם אחת הוא הזמין אותי לתגרה. הייתי נער שלו, ולא נטיתי למריבות, אבל גם הייתי מסוגל להגן על עצמי. אחד מחבריי הציע שאיעתר להזמנה, ואפטר אחת ולתמיד מהפרחח. הסכמתי, ונוצרה סביבנו טבעת. יריבי היה בוגר ממני בשלוש שנים, וזו הייתה הקטטה הראשונה שלי. קפצתי את אגרופי, ועם המהלומה הראשונה, היה הנער על הרצפה עם אף מדמם. מאותו רגע והלאה, הייתי ידוע כנער שיכול להגן על עצמו, ואיש לא העז לקנטר אותי שוב.

פרק 4 - Sisters are doing it for themselves

הקדמה

חודשים אחדים לאחר מות אבי, העבירה אימי את המשפחה לדירה סמוכה לבית ספר. בהיותה אשת עסקים פיקחית, היא החליטה לפתוח חנות בחדר שבחזית, ולמכור בה שוקולדים, כלי כתיבה ומוצרים אחרים שמתאימים לילדי בית הספר. כך הצליחה להרוויח עוד כמה גרושים בין ימי השוק, שכן כל האחריות על כלכלת משפחתה רבצה על כתפיה.

זמן מה אחרי מעבר זה, גילתה שהתפנתה דירה בבניין שהיה שייך לאביה, אך בהכירה את אביה כאדם קמצן, היססה לבקש ממנו עזרה מחשש לסירוב. היא ארגנה את דירתה למעבר, ובחצות הלילה, הזמינה נגר לדירה שהתפנתה, שהפך בהוראתה את החלון הפונה לרחוב – הראשי והמרכזי – לדלת, ועברה. במשך אותו לילה שמעו מקצת השכנים, כמו גם אמהּ, את שאון הדפיקות והנקישות, אך איש לא יצא לבדוק מה פשר הרעש. עם בוקר, יצאה האם – סבתי – מביתה, גילתה את התשובה לתעלומת הרעש מאמש, ומיד הזעיקה את דוד, בעלה. דוד מיהר החוצה, והיה כל כך מופתע, עד כי לא האמין למראה עיניו. הוא הבין כמה נבונה בתו, וגם שאין ביכולתו לגרש אלמנה עם חמישה ילדים קטנים. הוא נכנס לדירה ונתן לה את ברכתו. ללא ספק, היה מדובר במיקום מוצלח מאד, על הרחוב הראשי, וחנותה החדשה של אמא זכתה לביקוש מיידי של מיני מזונות, סיגריות, משקאות וכו'. עסק זה כבר סיפק לה פרנסה ראויה, כמו גם תעסוקה מלאה, כך שאפילו נאלצה לשכור בחורה שתנקה ותבשל.

כששבתי הביתה לחג, מצאתי את הבית החדש מסודר יפה. נערת משק הבית החדשה זיכתה אותי בקבלת פנים חמה במיוחד. בהגיעי, אמא לא הייתה פנויה, והבחורה טרחה רבות סביב ארוחת בוקר בלתי רגילה, משופעת חיוכים רכים. היא אמרה לי שהוטל עליה לטפל היטב באורח יוצא הדופן, ואכן היא יצאה מגדרה. הקדשתי לה מעט מאד תשומת לב, בשל החינוך האדוק שקיבלתי, והתייחסתי אליה כאל שירות לאדון, ותו לא. היא הייתה מאד מושכת ונבונה, אך התנהגותה הייתה כשל נערת תיכון, למרות 21 שנותיה. בבוקר השני לשהותי בבית, ארוחת הבוקר והשירות שסבב לה, היו מהודרים אף יותר, והעלמה הצעירה הביעה אכזבה רבה על שנותרתי באדישותי. כשהגבתי בהפתעה, היא אמרה בנימה מתחנחנת, שהיא ציפתה ליותר מאיש העיר הגדולה, והוסיפה שחברה'מן גדול מורשה לא היה מתעלם ממנה בלילה. פני הפכו ארגמן, כשהסמקתי עד לעצמותיי. זו הייתה לי הפעם הראשונה בשלוש עשרה שנותיי שעמדתי פנים אל פנים מול פיתוי.

זכרתי את סיפור יוסף, בו אשת פוטיפר תינתה איתו אהבים (נו, לא טענתי שזכרתי טוב), והוא מצא את עצמו בכלא פרעה. חששתי שבאופן דומה גם אני אתקל בחוויה לא נעימה, ולכן סירבתי להיענות לניסיונות ההתקרבות שלה.

מיד אחרי החג חזרתי לורשה.