עוברות כמה שנים, ואני מתבגר. חיי השגרה שלי עדיין כוללים שלוש עשרה שעות עבודה יומיות, שעה ארוחת צהריים, שלוש שעות נוספות, ובימי חמישי-שישי עבודה כל הלילה עם שעתיים שינה על שולחן העבודה. את כל ההזמנות של תחילת השבוע היה עלינו לספק עד שבת בצהריים. נותר לי מעט זמן למשחק או הנאה כלשהי. אחרי שש עשרה עד שמונה עשרה שעות עבודה בבית המלאכה כל שרציתי היה להגיע הביתה ולנוח. ימי ראשון היו חולפים במהירות – ביקור עם חבר או שניים, והיום נעלם. במשך העונה החלשה, הייתה לי ההזדמנות להציץ בנפלאות העיר הגדולה בעולם – לונדון. Hyde Park, טיול אופניים, מועדון ריקודים בשבת בערב. כמה שנים של תזונה לקויה ועבודה קשה החלו לתת את אותותיהם ובריאותי נתרופפה והלכה. התחלתי להרגיש חלש, עד כדי כך שלא נותר בי כוח לדבר עם אנשים. אחרי עשר מילים הייתי צריך לעצור לנוח. כמו כן היו לי בעיות עיכול רבות. הרגשתי שאם אמשיך כך עוד זמן רב, אתמוטט, ושוחחתי על כך עם בן דודי יצחק. הוא ייעץ לי להגר לאמריקה, שם עובדים שמונה שעות עבור שכר גבוה יותר, ואף הגדיל לעשות והבטיח שיצטרף אלי. החלטתי לקבל את הצעתו ולחולל שינוי בחיי.
עזבתי את עבודתי, ולקחתי לעצמי את החופש, לו הייתי זקוק כל כך. בינתיים קניתי כרטיס לאמריקה, וכתבתי מכתב פרידה לאימי, לספר לה על החלטתי. אחרי שבוע קיבלתי מכתב תשובה ממנה, בו היא עדכנה אותי שסבתי על ערש דווי, ומבקשת מאד לראותי – הנכד הבכור של בנה היחיד – לפני מותה. דמעות זלגו על לחיי, עת קראתי את החדשות על סבתי האהובה, והדבר הבא שעשיתי – רגשן, אם תרצו – היה לשנות את הכרטיס שלי ולחזור ליבשת אירופה לראות את סבתי הזקנה.
היה זה אפריל 1911 כשעזבתי את לונדון, והגעתי לורשה כמה ימים לפני פסח.
נסעתי ישירות לבית דודתי בורשה, ומכיוון שהיה יום שישי, ולא יכולתי להמשיך במסעי בשל השבת, ביליתי אותה כאורח בביתם. דודתי הייתה מאד מופתעת לראותי. יותר מכך שביקורי היה בלתי צפוי, היא הייתה מופתעת מבגדיי המודרניים – נעליים מבריקות, חולצה לבנה עם צווארון מעומלן וחפתים, עניבה עם סיכה, טבעת על זרת שמאל ומקל בהיר צבע, בעל שלוש טבעות זהב באזור הידית המעוצבת. דודה לאה הביטה בי בעצב עמוק, בעיקר בחושבה על צערהּ של אימי – אחותה – כשתפגוש אותי בבגדים אלה. רחמיה נכמרו על אימי אף יותר, כשהשוותה אותי לבנה היחיד, בן דודי וחברי שמואל, שהביא לה גאווה רבה כעת כתלמיד תורה מסור, וכשוחט - ממשיך דרכו של אביו. ביום ראשון עליתי על רכבת לעיר הולדתי להפתיע את משפחתי. הגעתי בדיוק כשאימי יצאה לבית הכנסת בערב פסח, והופעתי הלא צפויה החזירה אותה פנימה לבית. אושרה לראות את בנה גימד את גאוות אחותה בבנה שלה. שני ימי הפסח עברו בהנאה גדולה. מצבה הכלכלי של אימי השתפר פלאים – החדר הקדמי בבית שהוסב לחנות, יחד עם העובדות שלא הייתה צריכה לשלם שכירות לאביה, ושאחי בן השבע עשרה כבר עבד, אפשרו לה לשמור על מאזן חיובי. היה לי קל מאד לנוח שם ולהתאושש.
אחרי כמה ימים סידרתי את נסיעתי לצ'יזב (Chizev) לבקר את סבתי החולה. הגעתי ומיד חשתי למיטתה. שישה שבועות היא הייתה מרותקת למיטת חוליה, אך בראותה אותי – נכדה הבכור – כבדרך נס היא הייתה מסוגלת לקום מהמיטה, והיה נראה שבריאותה שבה אליה. היא לבשה את בגדי השבת שלה, לא לפני שהיא הכינה לי ארוחת בוקר טעימה. ביקורי הביא הרבה מאד אושר והנאה. באותו ערב ביקרה סבתי פעמיים בבית הכנסת, וכך גם במשך כל ששת השבועות ששהיתי שם.
ביליתי בנעימים בצ'יזב. זו היתה עיירה קטנה עם רחוב ראשי אחד, ורחוב נוסף שחוצה אותו דרך השוק. בשוק היו שתי שורות של צריפים – שהם כינו חנויות – שמכרו סחורות מגוונות. כשהגעתי, כל העיירה באה לראות אותי. הוקפתי בילדים וילדות שרצו בחברתי. שבת אחת, שלושה ימים לפני חג שבועות, יצאתי לטיול – כמה ק"מ מחוץ לעיר - עם שלושה מחבריי החדשים. סיפרתי להם על לונדון ושרנו שירים. היינו על שביל שהוביל לעיר זמברוב (Zembarov). כשהתחילה השמש לשקוע, שמתי לב שהשמיים היו אדומים באופן יוצא דופן, ואמרתי לחבריי שדומה שזמברוב בוערת. הם לא הסכימו איתי בשל המרחק (כשלושים ק"מ), אך הייתי משוכנע למדיי בצדקתי, אז מיד חזרנו לצ'יזב ודיווחתי לקרוביי על שראינו. היו לי דוד ודודה בזמברוב, ודאגתי להם. כמה מבני משפחתי מיהרו לפאתי העיר, ואכן ראו ששמי הלילה נצבעו באדום בהיר. הם חזרו לעיר רתמו עגלה לסוסים, ונסענו כולנו – הייתי להוט לסייע – לזמברוב. בחצות התקרבנו לעיר, אך לא יכולנו להיכנס בשל הלהבות שאחזו בה. היה עלינו לעשות מעקף מסביב לאדמות חווה, ולהיכנס לעיר ממזרח. הרחוב כולו על כל בנייניו נשרף עד עפר. חיפשנו את קרובינו במשך שעה, עד שנאמר לנו לחפש אותם בבית הכנסת, שהציע מחסה לכל המשפחות שאיבדו קורת גג. אכן שם מצאנו את דודה גיטל (Gittle) עם ארבעת ילדיה. בעלה – דוד בינום (Binnum) – היה במרתף ביתם בניסיון להציל את מה שניתן מהחורבה. שניים מקרובי המשפחה – עזריאל ואריה – נשארו לעזור לדוד, ואני חזרתי עם דוד יעקב, דודה גיטל וארבעת הילדים לסבתא בצ'יזב. הגענו לפנות בוקר, ומאחר ולא היה מספיק מקום לכולם, שבתי לטוסק, והגעתי בדיוק לשבועות. עוד באותו יום הגיעה הודעה מדוד שייע (Sheah), המבשרת לי לומר קדיש על סבתי. היא לא יכלה לעמוד במצוקת בתה, שאיבדה את ביתה ופרנסת משפחתה, ובעזיבתי הפתאומית. ביכיתי את מות סבתי, שכן היה זה האובדן הראשון שלי בחיי הבוגרים. היא הייתה אשה קטנה עם נשמה גדולה של מלאך. כשאבי נפטר, הייתי צעיר מדי להבין את המוות, ונאמר לי שהוא יחזור יום אחד. הפעם זה היה שונה.
