פרק 15 - על ראש הגנב

הקדמה

ארבעה שבועות אחרי חתונתי, הייתי בדרכי לעבודה, כשפגשתי חבר מימי בית הקפה. נהגנו בעבר להיפגש תכופות ולבלות שעות פנאי בדיוני פוליטיקה, תרבות וחדשות עולם. אחרי החלפת דברי נימוסים וברכות, חברי שאל אותי אם אני בקיא במונחים הטכניים של עסקי הכובעים. הוא סיפר שהוא ממתין לאדם שטוען שברשותו תיבת גופי כובעים במחיר נמוך מאד, ומאחר וממילא הוא מחכה כעת, ובדיוק הוא פוגש אותי כך, אולי אני מכיר מישהו שיכול להשתמש בזה ולהרוויח לעצמו עמלה נאה. בהיותי זהיר, אמרתי שעלי לראות את הסחורה לפני שאמליץ עליה. החבר אמר שהוא מוכן לקחת אותי לראות את ה"מציאה". הלכנו לעבר מסילת הרכבת, וכשהוזכר שם רחוב היעד, חששתי מעט, כי כל הוני היה עלי. ביקשתי מהאיש ללוות אותי לביתי כדי שאוכל לקחת כסף מאשתי. וכך, עלה בידי להשאיר אצלה שלוש מאות רובלים, ולקחתי איתי רק עשרה. כעת, הרגשתי בטוח בהרבה, למרות שהשכונה אליה הלכנו הייתה מאיימת. חשבתי שאם תהיה כאן הזדמנות להרוויח כסף, אקבל אותה בשמחה. הגענו לבניין ישן והרוס עם חצר, עלינו קומה אחת ודפקנו בדלת. קול בפנים הורה לנו להיכנס, ומצאנו את עצמינו בחלל גדול שכלל מטבח, פינת אוכל וסלון. הוצגתי לפני אדם בשם משה לינדה, לחצנו ידיים, וביקורינו הוסבר, בשאלת חברי אם יש אפשרות להראות לי דוגמה. קיבלנו אישור, והחבר הלך להביא את הדוגמא, בזמן שמשה לינדה סיפר לי על עצמו. עד לרגע זה, לא הבנתי באיזו חברה גרועה אני נמצא. אלה היו גנבים שקיבלו משלוח סחורה שהייתה מיועדת לאחרים. הוא התרברב על האופן בו זה נעשה. בעוד הוא דיבר, ליבי פעם במהירות, ותהיתי למה חברי מתעכב כל כך לשוב. לבסוף נפתחה הדלת, והחבר עמד שם עם גוף כובע אחד בתוך מעילו. שאלתי – "למה רק אחד, הם הרי ארוזים בד"כ בחבילות של ששה." הוא ענה שהוא לא רצה להיראות חשוד ולהסתכן במעצר שוטר. זה היה נראה לי סביר, בדקתי את המוצר, אישרתי אותו, ושאלתי אם הם יוכלו לשלוח את הסחורה לביתי. "ודאי, רק תן תחילה את הכסף" הייתה התשובה. אמרתי שיש בידיי רק עשרה רובל. החבר לקח אותם, ואמר שתיכף ישוב, כי הוא צריך לקנות תיבת קש להסוות את הסחורה. גם זה היה נראה לי סביר, אז חיכיתי לשובו של החבר ולהשלמת העסקה. עם הזמן הפכתי לחסר מנוחה וחסר סבלנות, על אף מאמציו של משה לשעשע אותי בסיפורים. משה הביט בי, וראה בפניי את דאגתי. הוא לקח את ידי, אמר לי לא לחזור על דבריו, והודה שכל העניין הוא בלוף. בדיוק אז, חברי חזר, ומיד הטחתי בו – "מכל האנשים בוורשה היית חייב להיטפל אלי?" החבר ענה - "אם לא חבר, את מי הייתי משיג?". סירבתי לעזוב עד שיוחזרו לי עשרת הרובלים. הוא ענה שאם לא אסתלק משם הוא יחתוך אותי לחתיכות. פתחתי את כפתורי חולצתי, צעדתי לעברו ואמרתי – "הרוג אותי, קדימה. אני לא זז מכאן בלי עשרת הרובלים שלי". חברי ברח מהחדר. משה יכול היה לראות שאיני מפחד יותר. הוא הציע לעזור לי לקבל את כספי חזרה, וצעדנו לבית קפה קרוב לבניין. המקום היה מלא בגברים ועשן. משה ניגש לדלפק ולחש משהו לאיש שישב שם. האיש הוציא כסף מהקופה ונתן למשה. יצאנו החוצה, משה הושיט לי שמונה רובלים, ואמר – "קח את זה ולך הביתה. חברך הרוויח את שני הרובלים שלו על הבאת הלקוח".

לקחתי את הכסף, אמרתי שלום, הסתלקתי, והבטחתי לעצמי לעולם לא לנסות שוב להתעשר במהירות.

פרק 14 - כשסבא פגש את סבתא - סיפור אהבה

הקדמה

עם שובי לוורשה ולמעגל העבודה, עוררתי עניין רב בקרב שדכנים רבים. לא היו לי תוכניות נישואין, עד שדודה זקנה – אחות סבתי – שכנעה אותי להכיר בחורה בשם רוזה (Ray/Rosa). אחרי הפגישה איתה, התכתבנו במשך כמה חודשים, ולבסוף קבענו תאריך חתונה. אמנם עוד לא היה בכוחי לפרנס זוג באותם הימים, אך רוזה, בחורה צעירה ולהוטה, הבטיחה להשלים את הכנסתנו כתופרת. היא גרה בעיירה קטנה ומרוחקת מוורשה בשם יידוב (Yadove), וכשהתקרב מועד החתונה, היא הגיעה לטוסק לפגוש את אימי ולנסוע איתה לוורשה לקניות הנדוניה. רוזה הייתה אשה נמוכת קומה ומוצקת גוף, מתוחכמת למדי, נבונה ובעלת עיניים פקחיות וחדות. אחרי מספר ימי קניות שהנשים בילו יחדיו, אמי אמרה לי שזו לא האשה בשבילי, ושיש לבטל את החתונה. למחרת, הודעתי לרוזה שתכניות החתונה שלנו בטלות. ימים מספר אחר כך, הוזמנתי ע"י דודתה של רוזה לבוא לבקרה. היססתי, אך לאחר הפצרות הסכמתי להיענות להזמנה, והופעתי בביתה ביום שאחרי. רוזה גם הייתה שם, והשתיים פצחו בשיחה ארוכה, שכללה הסברים, שכנועים, הבטחות ותירוצים, שאחריהם באו גם איומים חשוכים, שעיקרם – אם תפר אירוסין עם יתומה, תסבול ממזל רע לשארית ימיך. אני מודה שבשלב זה התחלתי להתקפל, כאדם צעיר שגדל בסביבה דתית עמוסה אמונות תפלות. חומות ההתנגדות שלי התפוררו סופית, כשדודתה אמרה – "אם, בעתיד, תמצא את עצמך לא מאושר, תוכל לקבל גט מרב, אך אל תלכלך את מצפונך בחטא הלבנת פני יתום". הושפעתי מדבריהן, וריחמתי על רוזה, אז החזרתי את תכניות החתונה למסלולן. אימי החרימה את האירוע אליו התנגדה, לכן התחתנו לבד ללא הסכמתה במאי 1912.

שכרתי חדר מרוהט בעיר הגדולה וורשה, אותו הפכנו - זוג טרי בירח דבש - לביתנו החדש. הערבים כללו ארוחת ערב, קריאה וספרים. עוד לא יכולנו לתכנן את עתידנו, שכן יום גיוסי היה שם, מול פרצופי, מאפיל על עתידינו בחוסר וודאות. חשבתי, שאם יקבלו אותי לצבא, אברח לאמריקה. בינתיים הייתי עסוק בעבודה, ורוזה הביאה הביתה את מכונת התפירה שלה וניסתה להשיג עבודות תיקונים. חיי הנישואין היו נעימים ומאושרים.

פרק 13 - הטוב, הסירה, והנערה

הקדמה

חזרתי לנפוש, והייתי מבלה את ימיי באגם נרב (Narev) בשייט וחתירה בסירות. הנרב היה אגם כחול צלול ונהדר ברוחב ק"מ בערך. הוא היה מחובר לאגמים גדולים אחרים, למשל בּוּק (Buk) ו-ויסטשל (Wistchel), בהם נהגו להעביר בולי עץ מהיערות למנסרות. במרכז האגם היה אי, שדמה בעיתות גאות לג'ונגל, וכל האזור היווה אתר פנאי והנאה מרכזי לאנשי העיירה וילדיהם. שכרתי סירה, ונהגתי להזמין אליה חברים ולצאת לימים שלמים, כולל סל פיקניק עמוס לחמניות, גבינות ובירה. כך ביליתי כששה חודשים, בהם שבתי במהרה לבריאותי וכוחותיי. נותרה שנה וחצי עד לגיוסי לצבא, והחלטתי לנסוע לוורשה ולחזור לעבוד עד מועד ההתייצבות.

שבועות ספורים לפני הנסיעה, הזמנתי שני חברים לסירה, והפעם, גם את בת השכנים – רחל. היא הייתה נערה נהדרת בת שש עשרה, בעלת עיניים שחורות, שיער שחור ארוך, ושפתיים ורודות, שתאמו ללחייה הסמוקות. מאז חזרַתי מלונדון, דרכינו הצטלבו מספר פעמים, אך לא היה לי עניין מיוחד בבנות, עד לאותה הזמנה. בשעה היעודה נפגשנו כולנו – רחל, אני ושני החברים – בסירה. היו שם כמה נערים שרחצו בקרבת מקום, שמו לב להתכנסות שלנו, וביקשו להצטרף אלינו לשייט. עזרתי לרחל להיכנס לסירה, התעלמתי מהפרחחים, וחתרתי להנאתי לעבר מרכז האגם. כמחצית השעה מאוחר יותר, הבחנתי שעוקבים אחרינו שלושה נערים בקאנוּ קטן, נער עומד בכל קצה שלו. חבריי ואני שרנו וצחקנו בסירתנו, כשהַקאנוּ השני התקרב אלינו. היו אלה הצעירים שסירבתי לצרף אלינו. עצרתי את הסירה ליד האי שבאגם, ביקשתי מרחל לצאת להיחבא בשיחים, וחיכיתי להגעתם. אחד מהם היה מבוגר ממני בכמה שנים, והוא נתן ל"עוזרו" פקודה למצוא את הנערה, בעוד הוא מחכה על הקאנוּ. שאלתי אותו מה כוונותיו כלפי הנערה, "עוד מעט תגלה" – הייתה תשובתו המתחכמת. הבעתי התנגדות תקיפה, והבהרתי לו שהוא לא יצא מפה כשידו על העליונה. אמרתי לו שלקחתי את הנערה ליציאה ידידותית, ללא כוונות זדון, ושום רע לא יאונה לה כל עוד אני שם. "איך אתה מתכוון לעצור אותי?" – שאל הבריון, ציינתי באסרטיביות את העובדה שהוא עומד בקאנוּ ועם דחיפה אחת שלי הוא יהיה במים עם הקאנוּ מעליו. הוא הבין שאני רציני, ואמר – "ומה עם הכסף שהוצאתי על הקאנו הזה ועל האוכל לדרך?". חברו הציע ליישב את המחלוקת בכסף. שלי לכיסו. זו הייתה נראית לי הדרך הטובה ביותר, אך מאחר שלא היה ברשותי כסף, לא יכולתי לגמור את זה שם ומייד. הצעתי לתת את הדרכון שלי כעירבון – דבר הערך היחיד שהיה ברשותי – עד ליום המחרת, אז אביא את הכסף. כך עשינו, קבענו פגישה, ונפטרנו מהקאנוּ ויושביו/עומדיו המפוקפקים. קראתי לרחל מבין השיחים ושבנו לחוף. עזרתי לה לרדת מהסירה ועודדתי אותה לרוץ ישר לביתה במהירות האפשרית.

היו לי הרבה חברים טובים, שניים במיוחד, שהכירו את הבריון הנלוז. התייעצתי איתם על דרך להשיג בחזרה את דרכוני, שכן התקשיתי לגייס מספיק כסף, ובכל מקרה, הגאון לא הגיע למקום המפגש. שני החברים אמרו שהוא נוהג לשחק איתם קלפים בסופי שבוע, ושכשהוא מתעייף, הוא בד"כ ישן בבית בו מתקיים המשחק. הם הציעו לכן, שיסלקו את הדרכון מכיסו כשהוא יישן. זה בדיוק (ואני יודע, כי דיוק זה הצד החזק שלי!) מה שקרה, ותוך מספר ימים הייתי בדרכי לוורשה.