יום שלישי, 28 ביוני 2011

פרק 18 - שאפּוֹ

הקדמה


משפחת דומב הייתה משפחה נהדרת של שבע נפשות. אם, אב, שני בנים ושלוש בנות. כשטיפסתי את ארבע הקומות, פגשתי בגברת רכונה מעל לגיגית כביסה בקרבת דלתה הפתוחה. שאלתי אם מר דומב גר שם, התשובה הייתה "כן", ומיד – "מי אדוני?". אמרתי לה את שמי, ושזה לא כבר הגעתי מאירופה. היא הזמינה אותי פנימה, לדירה בת שלושה חדרים - סלון, חדר שינה ומטבח. מי שהתבררה כגברת דומב פשטה את סינרה, ביקשה אותי להתיישב במטבח אל השולחן, ומיד הגישה לי ארוחת צהריים ותה. היא שאלה אותי איך הגעתי, וסיפרתי לה את סיפור המסע שלי ועל דרישות השלום לשמשון דומב מאימי, מאחי בינום ומאחותי ייטה. נאמר לי ששמשון ישוב הביתה בחמש בערב, ובינתיים עלי להישאר ולהמתין. הסברתי שעלי למצוא מקום לינה, אך גברת דומב אמרה שאסיר דאגה מליבי. שמשון חזר הביתה, והיה מאד מרוצה להכיר אותי ולקבל את הברכות ממשפחתי. עשו הכל כדי שארגיש בבית, וביליתי שם את לילי הראשון, נם על גבי ששה כסאות מטבח, כשכפות רגליי משתלשלות מטה מהקצה. משפחת דומב התגלו כאנשים ידידותיים ומסבירי פנים עד מאד. הם חיבבו אותי, ואני אותם, כיוון שכך, קבעתי בבית זה את מקום מגוריי. בבוקר, שמשון לקח אותי לאזור ייצור הכובעים ברחוב בליקר, ומצא לי עבודה. שכרי לשבוע הראשון עמד על חמישה דולר. הצעתי לשלם למשפחת דומב, אך הם מיאנו לקבל את הכסף באומרם שאני אורח לשבוע זה. בשבועות הבאים שילמתי להם שלושה דולר לשבוע עבור לינה ומזון. הודיתי להם והייתי לבן משפחה. עד מהרה, מעסיקי זיהה את כישוריי, והעלה את משכורתי השבועית לשבעה דולר. קודמתי לייצר את כל הדוגמאות. חסכתי את רוב כספי להבאת אשתי לכאן. בצהריים הייתי שותה כוס בירה בחמישה סנט, ואוכל חינם. מצאתי בקלות ידידים רבים בין הסוחרים, כמו גם בין המהגרים בני עירי - טוסק, ובני עירה של אשתי – ידובה (Yadova). הייתי בחור שמח, שר שירים יידים, רוסיים ופולנים. כמו כן, נהניתי לדקלם שירים בשפות אילו. כינסתי וארגנתי את האגודה המתקדמת של צעירי טוסק, וגם אנשי עירה של אשתי קיבלו אותי לשורותיהם. סופי השבוע עברו עלי בנעימים. בסוף העונה פוטרתי, ומצאתי עבודה טובה יותר המשלמת לפי חתיכה. שכרי הוכפל. מנהל העבודה הבחין מהר מאד ביכולותיי והפקיד בידיי, גם כאן, את מלאכת הכנת הדוגמאות כולן. גיליתי שאשתי הביאה בת לעולם, והייתי ברקיע השביעי עם הפיכתי לאב. בין יוצאי עירה של אשתי היו בני משפחת פרגר (Prager), שחיבבו אותי ואת אשתי וגרו בבית שני חדרים בברונקס. הם הציעו שכאשר אביא לכאן את אשתי ובתי, יהיה זה רעיון טוב לחלוק את דירתם איתם, והנשים תוכלנה לשאת לסירוגין במטלות הבישול, הניקיון והקניות. כל ההוצאות יחולקו באופן שווה בין המשפחות. נדמה היה לי שזו הצעה טובה. אך היה על הנשים להחליט. עניתי שזה תלוי אם הן תסתדרנה ביניהן, ובמקרה כזה יהיה זה רעיון מוצלח. העניין הוחלט, אם כך.
למדתי אחר כך, שאל לו לאדם לעשות תכניות ללא אשתו.

היה זה בשלהי 1913 כשזימנתי את אחיי – מויישה, בריינה ודיינה, ואת אשתי ובתי להצטרף אלי לאמריקה. רק אחי ואחותי בריינה הגיעו, שכן אשתי חשה שיהיה זה קשה מידי לנסוע עם תינוקת.

כשהגיע אחי, לקחתי אותו לבית החרושת בו עבדתי וביקשתי ממנהל העבודה להעסיק אותו. המנהל דחה אותי שוב ושוב, בעודו מעסיק מתחילים אחרים ומלמד אותם את המקצוע. מחיתי, אך המנהל עמד בשלו. יום אחד, בן דודו של מנהל העבודה פתח איתי בשיחה, והסביר לי שבאמריקה יד רוחצת יד. הוא המשיך ואמר שכל מי שניגש לבקש עבודה, משלם למנהל העבודה עשרים וחמישה דולרים, כתשורה. היה זה – חשבתי – מעשה בלתי מוסרי ביותר, מצד מנהל העבודה, ולכן מצאתי לאחי עבודה במקום אחר. בתוך כך, בעל הבית גילה שמנהל העבודה שלו לוקח שוחד ממהגרים אומללים ובנוסף לעשרים וחמישה הדולרים, אף גובה מהם אחוז משכרם. באותם הימים, קרה שבשעה שהייתי בדרכי להפסקת הצהריים, פגשתי במר שוורטבארד (Schwartbard), בעל הבית, אדם מעודן ונעים הליכות. הוא ביקש ממני לפגוש אותו לארוחת צהריים ולשוחח ב-"אצל טרוצקי" (Trotsky's ) ברחוב ברודווי, לא רחוק מברודווי 637, מיקום בית החרושת והמשרדים, שם עבדנו. הגעתי לשם. מעסיקי המתין לי. ישבנו ליד שולחן מכוסה מפה לבנה, והוא הזמין אוכל. הוא שאל אותי אם ידעתי דבר על השוחד למנהל העבודה. עניתי בשלילה, אך סיפרתי לו על בן הדוד של מנהל העבודה ושיחתו עמי. מר שוורטבארד סיפר שמנהל עבודה במחלקה אחרת, גלה את אזנו על השוחד, אך חסרה לו הוכחה. שבוע לאחר מכן, מנהל העבודה כבר לא היה שם. בבוקר יום שני אחד, ניגש אלי מר שוורטבארד ושאל אם אני יכול לחתוך, להכין דוגמאות ולחלק את העבודה. אמרתי שאשמח לנסות, מפני שלא ששתי להתחייב. הוא מיד הגיש לי כמה עיצובים של מסגרות כובעים, וקופסה של קטיפה, וביקש ממני לחתוך ולהכין דוגמאות, שם, מול עיניו. לקחתי סרגל, מדדתי את המסגרת, פרשתי את הבד, חתכתי רצועה אלכסונית, ניגשתי למכונת התפירה, תפרתי הכל יחדיו להתאמה מושלמת. מר שוורטבארד בחן את התוצאה ואמר שהוא שבע רצון. הוא ביקש שאחתוך את הדוגמאות האחרות, וגם אותן הכנתי באותה מהירות ומיומנות. בסוף השבוע קיבלתי את מעטפת השכר שלי ובתוכה מצאתי שלושים דולר עבור שבוע העבודה. בעל הבית ביקש ממני להביא לעסק את אחי. לימדתי למעלה ממאה מהגרים חדשים את מקצוע הכובענות, ושמי יצא לפני בקרב הסוחרים. כל מעסיק שרצה שמישהו ילמד את המקצוע, הביא אותו אלי. עבדתי בתפקיד זה ארבע שנים, עד שאיש המכירות הבכיר שלף אותי משם למקום בצפון העיר ברחוב 36, לפלוני אדון בד (Mr. Budd), עם הבטחה להיכנס לעסק. הבטחה זו לא מומשה, גם לא אחרי שנתיים.


יום ראשון, 5 ביוני 2011

פרק 17 - Start spreading the news






הקדמה

חציית הגבול נעשתה בחסות חשכת ליל. לא מסעירה ומסתורית כבפעם הראשונה, אך רוויית התרגשות וסכנה. הגעתי להמבורג, אל מקלט בו שהו כל המהגרים. גברים, נשים וטף, ישבו על הארץ בציפייה לספינה שתיקח אותם ל"ארץ החופש והאפשרויות". יצאתי להירשם כמלח בסוכנות, אליה הופניתי מבעוד מועד. נאמר לי שם שעוד שלושה ימים תצא אנייה למסע מסביב לעולם בתשעים יום, תחנה ראשונה – אמריקה. ביום השלישי התייצבתי ונשלחתי לאנייה. תפקידי היה להזין את התנורים בפחם. ארבע שעות עבודה, ארבע שעות מנוחה, בשכר של חמישה מארק ליום. מאחר ולא היה לי מושג על טיבה של עבודה כזו, קיבלתי אותה. שלושה ימים לתוך המסע, עצרנו במקום הנקרא "הוו של הולנד ". הקברניט אסף את כל המלחים לסיפון ואמר: "הקשיבו היטב אנשים - זוהי עצירתנו האחרונה ביבשת. אם יש כאן אדם הרוצה לחזור בו, מסיבה כלשהי, שיעשה זאת עכשיו. אנחנו טוענים כעת אספקה ופחם לכל המסע. לא תהיינה עצירות נוספות במשך שבועות. מי שמרגיש שאינו רוצה להמשיך, נא ייגש לשָלַם ויקבל את שכרו". הייתי האדם היחיד שהרים את ידו. גביתי את המגיע לי ושבתי לגרמניה. הסוכן בהמבורג היה מופתע לראות אותי שוב, ושאל מדוע חזרתי. הסברתי שבמשך ארבע שעות היה עלי להערים פחם לתוך התנורים, לסבול מהחום הרב בחדר המנועים הלוהט וחסר האוויר, ולנשום את אבק הפחם. בתום ארבע השעות היה עלי לנקות את האפר ולפנות אותו לחבית. לשאת את החבית במעלה הסולם, לרוקן אותה לים, ואז לנקות את העמדה לפני המשמרת הבאה. הייתה זו עבודה קשה ומלוכלכת מדי בשבילי, אמרתי לו. הסוכן הסכים למצוא לי עבודה קלה יותר, והורה לי לחזור למחרת. עשיתי כדבריו, וביום המחרת הוא הודיע לי שמצא עבורי תפקיד מצוין על סיפון ה"סינסינטי" שתצא לניו-יורק בעוד עשרים וארבע שעות. הוסבר לי שלמעשה אני שט לניו-יורק כנוסע, כדי להצטרף לצוות על האנייה "פנסילבניה". אני, ורבים אחרים, התעתדנו להיות צוות ה"פנסילבניה" – טבחים, מלצרים ושוטפי כלים. שובצתי להיות מלצר, והיה עלי לענות לשם "הנרי ג'ואן אוגוסט רסמוס מיכלסון", יליד קופנהגן, דנמרק. כמו כן, יעץ לי הסוכן להציע את עזרתי כשוטף כלים במטבח, כדי לזכות באוכל טוב. מעולם לא שטפתי צלחת לפני כן, אך בכל זאת הצעתי את שירותיי, ושוטף הכלים הראשי הכשיר אותי יפה. למדתי מהר, והצלחות כולן נצצו בניקיונן. כך במשך שלושה ימים. ביום הרביעי נפלתי קורבן למחלת הים ולא יכולתי עוד לעמוד על רגליי. האנייה הייתה כצעצוע בחיק הגלים, נזרקת מצד אחד למשנהו. לרגעים הייתה נדמית כמטפסת במעלה הר ובאחרים כגולשת במורד הגיא. תכופות היה נדמה שלא תצליח לטפס חזרה לעולם. במשך עשרה ימים לא יכולתי להכניס לפי מאום. אפילו טיפת מים, החזרתי עם ריבית. ביום השביעי הייתי כל כך חולה שפניתי לאלוהים בתפילה להצלת הספינה מטביעה. אלוהים נענה לתפילותיי. ביום השנים עשר הים הפך רגוע. הייתי חלש מאד, אך התחלתי להרגיש טוב יותר ולעכל מעט אוכל. ביום השלושה עשר החלמתי ופניתי להתחבר עם כמה מהנוסעים. על אחד מהם סמכתי, ושיתפתי אותו בכוונותיי לעזוב את האנייה כשנגיע לניו-יורק. ביקשתי מג'נטלמן מזוקן זה שייקח את רכושי עמו. האיש נתן לי את כתובתו. ביום הארבעה עשר פקד הקברניט על הסגל להירתם לעבודה, איש איש ומשימתו. יום לפני הנחיתה באמריקה, היה על הכל להיות מבריק ומצוחצח. מטלתי הייתה למרק את מעקות הפליז. תוך כדי העבודה, התוודעתי לשני בחורים צעירים בני דתי, שגילו לי שגם הם לא מעוניינים להמשיך, ורוצים להישאר באמריקה. הוריתי להם לא לחשוף את תכניותיהם לאיש, לשים לב כאשר ולאן אני יוצא, ולעקוב אחריי.





היו אלה צהרי יום ראשון, דצמבר 14, 1912 (אכן, לא שנה מצטיינת בחציית האוקיינוס האטלנטי) כאשר הספינה נחתה בהובוקן, ניו ג'רזי. כל הסגל נצטווה לעלות לסיפון, שם קיבלנו הוראה לקחת את חפצינו ולעקוב אחרי מי שיוביל אותנו אל הספינה הבאה. על הסיפון החדש, הקברניט הודיע שהאנייה מתוכננת לצאת בשש בבוקר למחרת, ומי שחפץ לרדת ממנה, יכול לעשות זאת, אך לחזור לא יאוחר משש בערב. כל איש כעת בחר את הדרגש שלו והניח עליו את דבריו. שני הנערים עקבו אחריי כמו צל, וחיקו בדיוק את מעשיי. אחרי שבחרנו את המיטות, עליתי לסיפון וחציתי אותו לעבר גשרון עץ עם שלט "יציאה", שהוביל אל החוף. שומר שאל אותי לאן מועדות פניי, ועניתי שאני הולך לשתות בירה. השומר נתן לי לעבור. שני מלחים אחרים, נערים גרמניים, שמעו את תשובתי לשומר, ושאלו אם הם יכולים להצטרף אלי. "בטח", אמרתי. חמשתנו, אם כך, עזבנו את הספינה וצעדנו אל הרחוב דרך מחסן. ביציאה מהמחסן שוטר עצר אותנו ושאל אותי גם הוא, אנה נלך. למשמע תשובתי, הוא שאל לאיזו ספינה אנחנו שייכים, בדק את מסמכינו ושחרר אותנו לדרכינו. ביציאתנו מהמחסן נשמתי עמוקות לרווחה. הצעד הבא היה להיפטר מזוג הגרמנים. לא הכרתי אותם, אבל חשדתי שהם יהוו מכשול. מוחי חישב במהירות כיצד להשאיר אותם מאחור. הגענו למסבאה וצעדנו פנימה. ניגשתי לדלפק והזמנתי בירה לכולם. שילמתי. מביט סביב, עדיין חושב כיצד להיפטר משני הגרמנים, שמתי לב לשלט מעל דלת – "גברים". נכנסתי, ושני בני דתי עקבו אחריי. ראיתי שאין שום דרך יציאה, אז חזרנו לדלפק. מיד אחר כך, שני הגרמנים נכנסו לשירותים, ובזאת, שלושתנו עזבנו. הלכנו מרחק חמש עשרה דקות לפני ששאלנו איך מגיעים לניו-יורק. עלינו על מעבורת ומקץ שעה היינו בעיר הגדולה. שמתי את שני הנערים במונית, אמרתי לנהג לאן לקחת אותם, ואני עליתי על אחרת בדרכי לקרוב משפחה רחוק – שמשון דומב (Shimshon Domb), רחוב אורצ'רד 34, ניו-יורק.