יום ראשון, 17 ביולי 2011

פרק 20 - פרק ב'

הקדמה

שבוע לפני לייבור דיי 1920, מרת שריסון פרשה לפניי את אחת ממזימותיה באמצעות סיפור, וביקשה את עזרתי. הקשבתי, בעוד היא ספרה שחברהּ, מר צימבליסט, מארח בת דודה, המבקרת אצלו עם שני ילדים, מדקטור (Decatur) ג'ורג'יה, מזה שבועיים. בכל הזמן הזה, מרת שריסון בקושי פגשה את חברהּ. הוא רוצה להכיר לה את בת הדודה, לכן ארגן מפגש אצל חבר משותף בקוני איילנד (Coney Island) בלייבור דיי. אז היא ביקשה ממני ללוותה, שלא תיאלץ לנסוע בגפה. כמו כן, נוכחותי שם תאפשר לה זמן לבד עם מר צימבליסט. היא ביקשה ממני לצאת לטיול רגלי עם בת הדודה ולהשתהות מספיק, כדי שתוכל לבקר ארוכות את אהובהּ. הסכמתי, מפני שבירכתי על ההזדמנות לצאת מהעיר ליום בים, ולנשום מעט אוויר צח.

הגיע לייבור דיי, באחת עשרה לפני הצהריים יצאנו לקוני איילנד, והגענו בחצות היום. הדירה מלאה אנשים ובקושי נשאר מקום ישיבה. מרת שריסון הציגה אותי כידיד. היו שישבו על כיסאות, אחרים על מיטות. סביב שרו שירים, סיפרו סיפורים ובדיחות, המארחת הגישה משקאות וכיבוד - המקום שפע אווירת חג. באחת וחצי לערך, הגיע מר צימבליסט בלוויית דודניתו. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בו. היו לו פנים שמנמנות, בן 35, פחות או יותר, לבוש מכנסיים לבנים ספורטיביים, מקטורן כחול כהה ונעליים לבנות. מר צימבליסט הציג בפניי את בת דודתו, שהייתה לבושה גם היא בסגנון ימי. היא הייתה בשנות העשרים לחייה, בהירת שיער, גובה בינוני ומקסימה למדי. כולם הצטרפו לחגיגה העליזה, תורמים את כשרונם הייחודי. אני עשיתי את שלי, עם כמה שירים ובדקלום מספר פואמות דרמטיות. בארבע אחר הצהריים המסיבה החלה לדעוך, כשתושבי העיר החלו לעשות את דרכם חזרה. מרת שריסון תפסה את זרועו של מר צימבליסט וליוותה אותו במורד המדרגות. נותרתי עם הדודנית, אסתר. צועדים במורד השדרה, התוודענו זה לזו. אסתר שיתפה אותי בחלק מסיפור חייה שנשמע עמוס צרות. היא הייתה נשואה פלוס שני ילדים – מורי בן הארבע וילדה קטנה בת שנתיים וחצי בשם סאלי. היא סיפרה שלבעלה היה מזג חם והתקפי זעם בלתי נשלטים. היא המשיכה וסיפרה על המצבים הנוראים בהם מצאו את עצמם לעיתים קרובות, כך שהם נותרו ללא חברים. הוא היה מועסק בחנות נעליים יד שניה המיועדת לשוק השחורים. היא אמרה שליבה מאס בחיים רוויי התהפוכות לצידו, מה גם שלא אהבה אותו. בנוסף, היא מאסה בחיי הקהילה הקטנה, והפצירה בו תכופות שיעברו לעיר גדולה יותר. בזאת היא הייתה מסתפקת, אך הוא סירב. יום אחד, מתוך התקף זעם וייאוש, היא ארזה מזוודה והתכוונה לעזוב ללא הילדים. אחד השכנים עצר בעדה והפציר בה לא לעשות זאת, שכן תתחרט על כך עד יומה האחרון. היא ענתה שתיקח את הילדה הקטנה ותשאיר את הבן עם הבעל, אך השכן התעקש ושכנע אותה לקחת את שני הילדים ולהשאירם יחד. היא עזבה את דקטור ללא ידיעת בעלה והגיעה לניו יורק, לבן דודהּ צימבליסט. היא השאירה את הילדים אצל שכן, ועד הערב כבר מצאה עבודה כמפעילה בבית חרושת לשמלות. בינתיים, חזר בן הדוד צימבליסט לביתו, ועזר לה למצוא מקום לילדים בברוקלין למשך היום, כך שאסתר הייתה חופשיה ללכת לעבודה. זה היה הסיפור שאסתר סיפרה לי במורד השדרה. הייתי אדם רגיש וטוב לב, ופצעי שלי עוד היה טרי, ולכן נכמרו רחמיי עליה. היא ריתקה אותי, ושאלתי אותה אם היא תרצה לפגוש אותי בעיר לארוחת ערב. היא הסכימה ברצון רב.

ביום רביעי העוקב, נפגשנו בפינת הרחוב השני והשדרה השנייה. יצאנו לארוחת ערב, להופעה, ועוד משהו קטן לאכול לפני החזרה הביתה. קבענו עוד פגישה ליום רביעי שאחר כך. ליבו של צימבליסט נצבט בקנאה, כששאל את אסתר איפה היא הייתה, ונאמר לו שהיא הולכת לפגוש אותי שוב. צימבליסט זעם ואמר לאסתר שכוונותיי אינן כנות, ושאעזוב אותה, לאחר שאעשה ממנה צחוק. אסתר הרגישה אחרת. היא פגשה אותי כמתוכנן, ועוד ערב נעים עבר. אסתר עקבה בתשומת לב רבה אחר התנהגותי. כל מה שיכלה לראות היה שהייתי אדם ישר וכנה. היא חיבבה אותי וכיבדה אותי בשל איכויותיי המעודנות. העובדה שהייתי בעסקי הכובענות הוסיפה ליוקרתי. היא ראתה בי אדם אתו תוכל לבנות את עתידה ואת עתיד ילדיה. קבענו פגישות נוספות להמשך סוף השבוע. למחרת בערב, אסתר סיפרה לצימבליסט שדעתו עלי שגויה. למרות זאת, צימבליסט עשה כל שביכולתו על מנת לשים קץ לחברות. הוא אפילו דיבר על ליבה של חברתו, מרת שריסון, שתתערב ותגרום לי להפסיק לצאת עם אסתר. היה זה לשווא. התקרבנו זה לזו וחשבנו שמצאנו אהבה.

לאחר מספר חודשים, עברנו לגור יחד בדירה קטנה ברחוב העשירי, ותכננו להתחתן כשנהיה חופשיים. בכל יום לקחתי את הילדים לגן הילדים, ואסתר אספה אותם בדרכה הביתה. הייתה זו מערכת יחסים מאושרת, ותכננו את עתידנו המשותף. מרת שריסון גלתה את אוזנה של אשתי, אודות אסתר ועלי. אשתי החלה לנסוע לרחוב העשירי, להמתין לאסתר שתשוב מהעבודה, ולגדף אותה בשמות ובקללות. אסתר התעלמה, עד שבסופו של דבר רוזה התייאשה ועברה לקוני איילנד. הייתי בא לשם בסופי שבוע לראות את שתי בנותיי, ולקנות להן גלידה וצעצועים. כשאסתר לא הייתה עובדת, היא הייתה מגיעה לבית המלאכה שלי, וצופה בי עובד. היא רצתה שאקנה חנות כובעים, ועקבה אחרי מודעות מכירה. מצאנו חנות למכירה בשכונת פארק בורו (Borough Park) וקניתי אותה. הייתי מגיע לשם בערבים, אחרי העבודה, ותופר כובעים. למחרת אסתר הייתה מקשטת אותם. עברנו לגור בפארק בורו.

יום ראשון, 10 ביולי 2011

פרק 19 - הפולניות האלה

הקדמה


ב-1914 אשתי גמרה אומר לבוא לאמריקה. בני משפחת פרגר הכינו את הדירה למשפחה. בעוד אשתי, בתי ואחותי הצעירה דיינה היו בדרכן, פרצה מלחמת העולם הראשונה. ממשלת גרמניה פקדה על כל האניות הגרמניות לשוב למולדת, אך קברניט האנייה של רוזה החליט להמשיך, מפני שהיה קרוב יותר ליעד. קיבלתי בחום את בנות משפחתי והבאתי אותן לביתן החדש, שם משפחת פרגר קיבלו יפה את פני הנוסעות. הם עשו הכל על מנת להשביע את רצון משפחתי – גברת פרגר בישלה את הארוחות, הגישה וניקתה, אך בכל זאת אשתי לא הרגישה בבית. עם סיום ארבעת השבועות, הגיע תורה של רוזה לקבל לידיה את ניהול משק הבית, אך היא סירבה. בזאת, נוצרה הבעיה הראשונה. האכזבה מצד משפחת פרגר הייתה גדולה. גברת פרגר ניסתה לדבר על ליבה של רוזה ולשכנעה בכדאיות הכלכלית של הסידור, כמו גם בהזכירה לה שכך תצטרך לעבוד פחות קשה, אך ללא הועיל. רוזה תבעה לעזוב. מיד מצאתי דירת שני חדרים במרכז ניו-יורק ברחוב השני (Second street). רכשנו רהיטים והקמנו את ביתנו, אך הייתי מאוכזב - המחייה בברונקס הייתה נעימה בהרבה. בכל זאת, כדי לרצות את אשתי, עשיתי את השינוי הזה בשמחה ומכל הלב. כשסיימנו לסדר את הדירה, שלחנו הזמנות לחנוכת בית, וכולם בילו בנעימים.



אחותי, דיינה, עזרה רבות לרוזה במטלות הבית, על אף ארבע עשרה שנותיה. אחרי חודשים אחדים של עבודה בבית, יצאה דיינה לעבוד במפעל. עזרתה חסרה לרוזה, וזו הפכה לנרגנת בחברת אחותי. יום אחד, כשדיינה עמדה והתקינה לעצמה ארוחה לעבודה, רוזה נתכעסה מאד וסטרה לה. דיינה עזבה את הבית בדמעות, ובערב היה עלי להתמודד עם בעיה רצינית: רוזה סירבה בכל תוקף לכך שדיינה תגור אתנו. התייעצתי עם בן דודי, שמשון דומב, ובעזרת משפחתו האדיבה יכולתי למצוא לאחותי בית אחר. על אף שליבי נעצב עד מאד בשל חיבתי העמוקה לאחות הקטנה שלי, הבנתי שדעת אשתי קובעת, וקיבלתי את רצונה. אחד מבני עירה של אשתי, משה ליטבק, התיידד אתנו מאד, ותכופות בא לסעוד עמנו. רוזה הציעה שנשכיר לו את החדר הנוסף, והסכמתי. משה היה אינטלקטואל, חובב קונצרטים, הרצאות וכנסים. הכל התנהל על מי מנוחות.


השנים חולפות. המלחמה תמה, וסביב נשמעו קריאות לאסוף תרומות כספיות עבור המשפחות באירופה. שותפינו, משה ליטבק היה פעיל נלהב בתכנית זו. הוא יצא בקביעות לשליחויות רבות עם קופסת תרומה, לגבות כספים. רוזה ואני היינו מרוצים מאד. הייתי יוצא לטיולים עם בתי הקטנה, ועוזר במטלות בית קטנות. הייתי מיומן מאד בכל מה שדרש כלי עבודה בתוך הבית. בוקר יום ראשון אחד, משה יצא לסבבי גביית התרומות שלו, ואני נכנסתי לחדר השינה לסדר. שמתי לב שדלת הארון הייתה פתוחה ועליה תלוי מקטורן. מכיס החזייה יכולתי לראות פנקס בנקאות. בהיותי סקרן, פתחתי את הפנקס וראיתי סכומים גדולים, שהופקדו באופן שבועי. חלק מן הסכומים גדולים מאלה שהרוויח משה. הבנתי שמתוך כספי התרומות, משה שלח רק חלק להוריו באירופה, וסכום יפה שמר לעצמו. חלקתי את מסקנותיי עם רוזה, אך היא סירבה להאמין שחבר זה יבצע מעשים כגון אלה. התעקשתי, וסיפרתי לעוד אדם על חשדותיי. הודיעו לאלתר לפקיד בארגון התרומות, ומשה פוטר מתפקיד הגבייה שלו. רוזה סיפרה למשה על התגלית שלי, והוא עזב את ביתנו ושכר חדר ברחוב העשירי בפנסיון שנוהל ע"י אחת מרת שריסון (Scherison). משה שמר על ידידותו עם רוזה, ואני סבלתי אותו רק מפני שלרוזה היו כל כך מעט ידידים, גם בשל התחכום שלה, וגם בשל חוסר היכולת שלה להיטמע בחברה האמריקאית. משה היה נוהג לעדכן אותה בחדשות.



בא יום והתינוקת נפלה למשכב. רופא הגיע ורשם תרופה. היה צריך לטפל בה כל הלילה, אך היא חלתה בדיפתריה וכעבור זמן קצר עזבה את עולמינו. היה זה הלם בלתי נתפס ובלתי צפוי לשני ההורים, אך לרוזה האובדן גרם כאב קשה מנשוא. חשתי את הריקנות סביב, והבנתי לליבה של אם, לכן החלטתי מיד לתכנן ילד נוסף. כעבור שנים ספורות נולדה ילדה קטנה נוספת, לה קראנו דורה, או דורותי, באמריקה. רוזה עדיין לא יכלה להתגבר על מות בכורתה, והאשימה אותי בכך שלא עשיתי די להצלת הילדה. שמתי לב לשינוי גדול שחל ברוזה. הבנתי שהיא זקוקה לעזרה נפשית, אך קצרה ידי מלעזור לה לשכוח את אסוננו. ניסיתי להסביר שאינני רופא, ושילדים רבים נפטרים בגיל צעיר. רוזה הוסיפה להתאבל. שמחתי כשרוזה נכנסה שוב להריון – חשבתי שילד נוסף ודאי ישכיח ממנה את האובדן. הילד הנוסף היה ילדה נוספת, לה קראנו מינה, או מיירה באמריקאית. כעת רוזה הייתה עסוקה עם שתי הילדות.



בינתיים, משה הכיר את בעלת ביתו לאשתי, והיא הייתה מספקת לרוזה תעסוקה רבה בתפירת שמלותיה. היא אף הגדילה לעשות והביאה לרוזה הזמנות מחברים. לפני שהספקתי לומר "שחרור האשה", מצאתי את רוזה תופרת אל תוך הלילה. כששבתי הביתה מהעבודה עייף ורעב, אף פעם לא מצאתי ארוחה על השולחן. במקום לעורר מהומה, העדפתי פשוט לאכול לפני שהגעתי הביתה. מרת שריסון חיזקה בהדרגה את השפעתה על אשתי, הכל כדי שתוכל לשמֵר את שירותי התפירה שלה. נפל דבר והיא תמרנה את רוזה להגיש לי מסמכי פירוד, שנמסרו לידיי באמצעות שוטר. נצטוויתי לעזוב את ביתי לאלתר. הייתי מאד מופתע ותמים למשמע העניין הזה, לא היה לי מושג מה היה מקור או סיבת הפעולה. ולא היה לי לאן ללכת. מכיוון שלא ידעתי על ידם של משה ליטבק ומרת שריסון במהלך, באתי למשה – בתמימות – לטכס עצה. מעולם לא ראיתי את מרת שריסון לפני כן, ובוודאי לא ידעתי שהיא המוח מאחורי המזימה. וכך יצא שאשת התככים הערמומית הרגה שתי ציפורים במכה אחת – היא קיבלה דייר חדש לפנסיון ע"י פירוק משפחה, והשיגה שליטה מלאה על רוזה. למחרת ביקרתי אצל עורך דין והסברתי שאשתי מעולם לא התאזרחה. שבועיים מאוחר יותר היה משפט. ב-20 במאי, 1920 נכנס צו הפירוד לתוקף. היה עלי לשלם שלושים דולר בשבוע לאשתי ושתי בנותיי. הרווחתי ארבעים, כך שנותרו לי עשרה למחייתי. מרת שריסון הציעה לבשל את ארוחותיי. עבדתי עד מאוחר, ולעולם לא הגעתי הביתה לפני שמונה בערב. מרת שריסון הייתה ממתינה לי ומגישה ארוחת ערב מתובלת בסיפורי אהבהבים רבים מהעבר ומההווה שלה. ניתן לתאר אותה כאשה עבת בשר, מרושלת, פקחית וערמומית כשועל. היא ניסתה לפתותי לשווא, לא הייתה לי כל תשוקה אליה, והתעלמתי מהצעותיה במשך חודשים רבים. בסופו של דבר היא הבינה שלא הייתי הטיפוס שיחליף את מאהביה. בעלה היה אופה חרוץ, העובד בלילה, וכך היא נותרה חופשיה להתהולל. אחד הרומנים הלוהטים שלה התנהל עם בחור בשם צימבליסט (Zimbalist). הוא ביקר אותה שלוש פעמים בשבוע. מרת שריסון סיפרה לי רבות אודותיו ואודות הרפתקאותיהם, והייתה מוכנה לזנוח אותו לטובתי, אך התעלמתי באדישות מכל דברי הלהג הללו. הייתי אדם שקט ומעודן, שלא למד להתענג על קשרים שמחוץ לנישואין. לבסוף, כאמור, מרת שריסון סמכה עלי כידיד, וחלקה לי כבוד גדול. מפעם לפעם היתה מנסה לשדך לי עלמות צעירות, אך לא היה לי פנאי לזוטות כגון אלה. הרומן בין מרת שריסון ומר צימבליסט המשיך, ואני זכיתי לשמור על פרטיותי.


עזבתי את תפקידי כמנהל עבודה לאחר כמה שנים בהם לא קיבלתי את הקידום המובטח. מצאתי חבר שהיה מוכן להיכנס איתי לעסקים. שנינו השקענו, והתחלנו לייצר כובעים, הפעם למען העסק הפרטי שלנו. אני הייתי אחראי על הייצור, ושותפי, מר ניומן, היה איש המכירות. כעת משהייתי בעל הבית, השלכתי לפח את כל השעונים, ועבדתי עד גמר המשימות. הייתי שב לביתי רק כדי לישון באחת עשרה בלילה, או בחצות. ויתרתי על הארוחות המזינות של מרת שריסון, ואכלתי חטופות במסעדות. כל זה נתן את אותותיו בקיבתי, ונאלצתי להיעזר בתרופות וכדורים.